במלחמה כמו במלחמה / נפתלי גליקסברג

בן גוריון טעה כשטשטש מחלוקות ויצר הסדרים שיביאו שקט להגמוניה. נפתלי גליקסברג, שסימן וי על כל הסקטורים בחברה הישראלית, חושב שמלחמה תרבותית זה רעיון לא רע בכלל שבסופה יוכרעו העניינים לטובת כולם.

עכשיו זה ברור: הקיץ הישראלי הוביל אותנו אל מלחמת תרבות וזהות פנימית. בואו נקווה שזו תהיה מלחמת חורמה, מלחמה שבה מסכת המייק אפ העבה, שבמשך שנים ביקשה לטשטש את הבדלי הזהויות בחברה הישראלית, תעלם כלא הייתה. ששרידי ה"קולקטיב" שביקש בן גוריון לייצר באמצעות בגדי החאקי שהיו צו האופנה של שנות החמישים, דרך המוזיקה הישראלית-רוסית, ועד בכפיית שמות עבריים שביקשו למחוק כל שריד למקור "הגלותי", יתפרק לטובת אוסף עשיר ומנוגד של זהויות, אשר לכל אחת דגל ערכי בולט אחר.  

בניסיונותיו לייצר קולקטיב אחיד עשה בן גוריון כמה טעויות אסטרטגיות שנטעו את זרעי הפורענות, וטוב שכך. אחת הטעויות הראשוניות הייתה שלא ירה ב"תותח הקדוש" באלטלנה של החזון איש, גיוס בחורי הישיבות. באותו מפגש מפורסם, קיבל בן גוריון את הטענה כי בתוך הקולקטיב המתגבש ליהדות החרדית זכות הגדרה עצמית, ופטר חלק מהציבור משירות צבאי. בכך סדק את רעיון הקולקטיב שווה הזכויות והחובות, כי אחרי הכול אינו דומה המוות באוהלה של תורה למוות בשדה הקרב.

מהלך מחיקת הזהות של היהודים יוצאי ארצות האיסלאם הייתה הטעות השנייה. קבוצות עולים הוגרו אל שולי המפה הגיאוגרפית והתרבותית הישראלית, במקום לתת להן מקום ראוי וטבעי במרקם הישראלי המתהווה במרחב הערבי. וכך צומח לו מקץ שנים פרופ' כלכלן בכיר ואומר בקול את הידוע לכולם. אין הבדל בין חוויותיו האישיות לאפליה של הילדות הספרדיות בסמינר בית יעקב, או אפליית הילדים האתיופים בגן בפתח תקווה.

טעות נוספת: היחס לערביי ישראל, שחובקו חיבוק דב מזויף מעין כמוהו מבלי להכיר באתגרים הייחודיים שהזהות הישראלית מציבה בפניהם, טשטוש ומחיקת זהויות שונות, והלגיטימיות שלהם איננה אחדות אלא דיכוי.

ניסה לייצר קולקטיב אחיד. בן גוריון (מתוך ויקיפדיה).

המלחמה הפנים ישראלית, המורכבת ממחלוקת בתחום הפוליטי-בטחוני, מהוויכוח בתחום הכלכלי-חברתי ומהעימות התרבותי, חושפת למעשה את השבר העמוק הקיים מתחת לפני השטח זה זמן רב. ועם זאת אין צורך לאיים בחורבן בית שלישי. לא כל מלחמה פנימית מולידה חורבן. כדאי לזכור - חורבן בית שני נגרם אולי כתוצאה משנאת חינם, אבל איזה חורבן מוצלח ומפואר זה היה. חורבן הבית שאכן היה בניין מפואר, אך בשלהי קיומו היה נטול ערכים אמיתיים, הציל את עם ישראל מקיפאון על שמריו והניע מסע תרבותי ארוך ומרתק שהביא לעולם יצירות מופלאות וענקי רוח, שספק אם היו צומחים במציאות שיש לה בניין יפה מבחוץ ורקוב מבפנים.

הגדרת השיתוף החדשה שלאחר המלחמה תבסס עולם רעיוני וערכי שאמנם יהיה צר ובסיסי מהמוכר היום, אך כזה שיחייב את כל חלקי החברה, כמו למשל לימודי ליבה הכוללים אזרחות. במסגרת הרה ארגון יהיה צורך להגדיר מחדש את מקומה של ההלכה והזהות היהודית במרחב הציבורי, מפני שאם ישנם קווי מהדרין, למה שלא יהיו קווי שבת גם כן למעוניינים (במחיר מוזל אם אפשר); אם אחד מכל שלושה ישראלים לא הולך לצבא, יהיה ראוי לתגמל את מי שכן הולך.

הגיעה העת שמי שאינו מתגייס או מתנדב לשירות לאומי יחויב לשלם מס שחרור שיועבר לרווחת הנושאים בנטל. אם לבד"צ מותר לקיים רישום נישואים עצמאי, למה שלא יתאפשר לקיים רישום נישואים אזרחי. מי ששואף לקיים אוטונומיה, חייב להבין את המשמעות האמיתית: כל קהילה תבקש לקיים לעצמה אוטונומיה משלה על כל המשתמע מכך ומוטב כך. כי בסופה של המלחמה כל אחד ואחד לא יכול להסתמך על אחרים שיעשו את העבודה בשבילו, ויאלץ לקחת אחריות גם על טובת המדינה שהוא גר בה. נדמה שדווקא רעיון האחדות הוא זה שמונע את היכולת לכפות אחריות ציבורית וקולקטיבית שוות זכויות וחובות.

להבדיל מהמשפט הקלישאתי כי במלחמה יש רק מפסידים, במלחמה הנוכחית יש מרוויחים והם אנחנו. ועם כל תפארתה של המלחמה הממשמשת ובאה, מאחר וכולנו שבויים של המציאות הזו צריך לזכור את אמנת ג'נבה האוסרת על הרג שבויים.