יחסים ולא משפטיזציה / איתן אלחדז

בעת הזאת נדמה לכולנו שהיחסים הטעונים בין דתיים לחילוניים נמצאים בשפל המדרגה. לא צריך להזכיר מה שקרה בבית שמש, ועד קודם לכן פרשת עמנואל, חניון קרתא, 'אימא טאליבן', ועכשיו פסיקת הבג"צ בנוגע לחוק טל. הקריאות שעולות משני המחנות לא נעימות זה עוד ממש בלשון המעטה.

למרות כל זאת צריך לקחת בחשבון כמה דברים :

טועה מי שחושב שאת הבעיות בנינו לבין הדתיים (לצורך הדיון אני מכליל פה הרבה תתי מגזרים) ניתן לפתור על דרך 'המשפטיזציה' דהיינו בדרך של חקיקת חוקים כאלו ואחרים כיוון שמלכתחילה מדובר על ויכוח על סמכותם של החוקים בכלל ולכן כפי שאני אומר תמיד לחבריי: בין אידיאולוגיות לעולם לא תיתכן פשרה אבל בין אנשים ודאי וודאי. לפיכך יש צורך בהידברות אמיתית. לא מתוך התנשאות של אף צד ולא מתוך כפייה אלא מתוך הבנה ורגישות של שני הצדדים.

אחת הבעיות העמוקות ביחסי דתיים חילונים היא שכל צד חושב שהשני לוקה בתפיסת המציאות, וערכיו - אם יש לו בכלל - אינם ערכים. אני אחדד זאת ואומר כי הוויכוח הוא אינו בין 'אמת' ל'אמת' אלא בין סגנון חיים לסגנון חיים וברגע שאנחנו מסוגלים לעשות את 'הפאוזה' הזאת לפתע הסכסוך לא מאיים, ואם הוא 'צודק' זה לא אומר בהכרח שאני 'טועה'. שלא תבינו אותי לא נכון – לכל צד יש את הערכים שלו, אבל אלו נובעים מסגנון החיים בו הוא מאמין.

עוד רעה חולה בסכסוך היא שאנו נוטים להכליל את התופעות הרעות על כל המחנה. למשל: אם איזה חרדי נתפס לוקח שוחד - אז מן הסתם 'החרדים הללו ידועים כלוקחים שוחד'. כך גם לגביי החילונים אותם נוהגים החרדים לצייר כעבריינים שצורכים סמים. האמת היא שרוב רובנו, גם הדתיים וגם החילונים, מתפקדים באופן נורמטיבי ביום יום.

את הסכסוך לא ניתן לבחון אך ורק לפי הפן הפוליטי-משפטי שלו כי בחיים ישנם עוד שטחים. קחו למשל את נושא האומנות, שם מתחולל בשנים האחרונות רנסס תרבותי מדהים שנובע מהמפגש שבין אומנים ישראלים לתכנים יהודיים. (עיינו ערך אהוד בנאי, ברי סחרוף, קובי עוז, אתי אנקרי ועוד הרבה) וזה לא רק בשירה. הנה הסרט הישראלי שמועמד לאוסקר עוסק גם הוא בתכנים יהודיים ואף אחד לא מרים גבה. כך גם באומנות הפלסטית באופנה ובאקדמיה.

כשאנו בוחנים את הסכסוך הדתי - חילוני אי אפשר, כך אני חושב, להתעלם מהמימד הפסיכולוגי שבו: אני אעיז לומר שבכל ישראלי חילוני יש משהו לא פתור עם היהדות שלו. היהדות מייצגת עבורנו כחלק מאומה את העבר: אותו עבר שהשלנו מעלינו בבוז כאשר יצרנו מדינה חדשה. עכשיו שיש לנו כבר מדינה ואנחנו עומדים בכוחות עצמנו הגיע הזמן לעשות פיוס עם 'היהודי שבתוכי'. אין זה אומר שצריך לקיים מצוות או להאמין במשהו. אבל זה בהחלט אומר שכל אחד מאתנו צריך לבדוק מה העבר הזה עבורו? מקור השראה? לימוד? היסטוריה?

יש לנו תחושה שאף צד לא יכול ללמוד מהשני. אבל זאת טעות: בכל צד טמונה המון חוכמה: הדתיים יכולים ללמוד מהחילונים פלורליזם, פתיחות לעולמות אחרים, תחומי ידע שנחקרו באקדמיה ואומנות. החילונים יכולים ללמוד יותר על ערבות הדדית, צרכנות נבונה והסתפקות במועט.

לסיכום אומר שיש הרבה תהומות עליהם צריך לגשר אבל אלו הם תהליכים שלפעמים לוקחים שנים ולכן צריך להיות סבלניים. בינתיים, בואו ננסה להינות ממה שאפשר...