בר רפאלי מגשרת בין חרדים וחילונים

אל מול המתיחות הגוברת ביחסי חרדים-חילונים בעקבות הפגנות החניון בירושלים והויכוח על קווי המהדרין, מתגלה גם תופעה הפוכה של הסכמה והבנה הדדית בין הצדדים. לא מדובר בהסכמה על ערכים, אלא בהסכמה על גבולות המאבק, ודיון מרתק - גם בתוך המחנות עצמם - על מה כדאי וראוי להילחם.

הדיון הפנים-חרדי החל לנוכח האלימות הגואה בהפגנות החרדים נגד פתיחת קניון כרתא בשבת. שתי כתבות אמיצות שהתפרסמו בשבועון החרדי "במשפחה" הובאו בבלוג הזה. הרב גרילק מגנה את האלימות עצמה, ואילו הרב פפנהיים קורא להפסקת ההפגנות - לא מתוך הסכמה לפתיחת החניון, אלא משום שלדעתו אין זה נושא ראוי למאבק. על פי שני הכותבים, בהפגנות אלה נחצה גבול המאבק, ושכר החרדים ייצא בהפסדם.

בימים האחרונים צצה פרשת השלטים של רשת פוקס, אשר מיהרה להתקפל ולהחליף את התמונות בפרסומת בתמונות צנועות יותר. הפרשה המוזרה והשולית הזו עוררה גלים של תגובות, אבל הפעם ניתן היה למצוא גם תגובות מפתיעות - משני הצדדים.

בטור האישי שלו באתר Ynet כותב אסף וול: "בכל הקשור למלחמתם בעגלי הזהב המעורטלים, אני מברך ואומר להם [לחרדים]: לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל". לוול "אין בעיה עם תועבה וזימה" (למרות שהוא מכנה אותן "תועבה אינטלקטואלית"), אבל השאלה החשובה שהוא מפנה לציבור החילוני היא: "מה הם ערכיו של הציבור החילוני שעליהם הוא מוכן להילחם?" על פי וול, המלחמה על חופש הצגתן של דוגמניות ערומות אינה מלחמה ראויה.

ואילו מהצד החרדי, כותב העיתונאי בנימין ווינר (שם בדוי) באתר חרדים: "אני חרדי. חרדי שחושב שירדנו מהפסים". אמנם גם ווינר מתנגד לפרסומת עצמה, אך מצד שני הוא רואה כפייה החרדית בעצם ההתערבות בדרכי הפירסומת שהחילונים בוחרים לעצמם. ווינר חושש שמאבקים חרדיים שעוברים את הגבול יגרמו להקצנה שתחזיר בסופו של דבר את מפלגת שינוי השנואה.

המשותף לשני הכותבים (מעבר לכך ששמות המשפחה של שניהם מתחילים בשני וו') הוא ההבנה שלמרות חילוקי הדעות הלגיטימיים, יש לחשוב גם על גבולות המאבק, ועל התוצאות בטווח הרחוק, בחברה שבה נצטרך לחיות יחד עוד הרבה שנים.