כופין אותו / בתיה כהנא דרור

"עד שיאמר רוצה אני" -
על פתרון הלכתי אחד מקובל, שהיה עשוי לפתור את רובן ככולן של בעיות מסורבות הגט, ומה בעצם קרה לו?

"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" – קביעה הלכתית זו הפכה זה מכבר למטבע לשון, אך לצערנו נותרה כזו בלבד והפסיקה להיות הלכה מעשית.

ועל כך יש לתהות – למה?! למה לא כופין גטין כיום?! מהי כפיה זו ומדוע לא עושים בה שימוש?

אז נתחיל מההתחלה: על פי ההלכה, כדי להיות כשר, הגט צריך להינתן מרצונו החופשי של הבעל. תנאי בסיסי זה מקנה לבעל כוח רב ואולי אבסולוטי על מהלך הגירושין. ואם כן, כיצד בכלל ניתן לכפות על הבעל, לתת גט מרצונו החופשי?! זהו הרי פרדוכס!

ההסבר ההלכתי הוא שכאשר בעל מנצל את כוחו לרעה כלפי אשתו ומסרב לתת לה גט, רצונו מנוגד לצדק וליושר הבסיסי וזה ודאי סילוף של רצונו העמוק ו'האמיתי' שרק אינו מודע לו. כאן בא בית הדין לעזרתו, מפקיע ממנו את הכוח ובאמצעות כוח נגדי (כוח השוט) "משכנע אותו" ו"מגלה לו" מחדש את רצונו "האמיתי".

בפועל, הלכה זו ש"כופין אתו" מגבילה את הבלעדיות על פירוק מערכת הנישואים, המוקנית לבעל על פי פשט המקרא, ומעבירה חלק מכח זה לבית הדין. בכך, נמנעים הניצול והסחטנות העלולים להיווצר משכרון הכוח שבידי הבעל.

יותר מכך, כפיה זו עשויה להתקיים אפילו כשאין פגם כלשהו בהתנהגות הבעל (כשאין עילה), אלא רק עקב אי רצונה של האישה בהמשך הקשר עימו. כך פוסק הרמב"ם להלכה (משנה תורה, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח) : "אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה, שתיבעל לשנוי לה." לפי הרמב"ם, הטוענת "מאיס עלי" תקבל גט מיד בכפיית הבעל. כאשר האישה מואסת בבעלה לא יתכן המשך חיי משפחה תקינים ובהם יחסי אישות. כך פרש הרב הרצוג (מי שהיה הרב הראשי לישראל) את דברי הרמב"ם.

אז מה קרה אפוא לתפיסה הלכתית נועזת זו של "כופין אותו", אשר עושה שימוש בעקרונות על הלכתיים, לעקור דבר מן התורה? להיכן היא נעלמה בפסיקת בתי הדין בימינו?

ובכן ,לצערנו דברי הרמב"ם לא נתקבלו ע"י חלק ניכר מפוסקי ההלכה אחריו. וכך קובע רבנו תם (המאה ה-12, צרפת): "חלילה לרבינו להרבות ממזרים בישראל, דקיימא לן.... להתיר גט פסול (גט כפוי) אין כוח בידנו מימות רב אשי ועד ימות המשיח."
בדבריו אלה עיצב רבנו תם את מאזן ההלכה לדורות, והטה את הכף לטובת חומרת העריות והחשש מפני גט מעושה, על פני עיקרון ההקלה - "משום עיגונא, אקילו בה רבנן" [ז"א, משום עיגון, הקלו בה חכמים].
ומשם והלאה גם אם העיקרון של הרמב"ם התקבל, לרוב נפסק כרבנו תם.
וכדברי הרב הרצוג: "והיה ראוי לפסוק כהגאונים והריף והרמב"ם והר"י והראב"ד, אלא שמשום חומרא דאשת איש נקטו רבותינו הפוסקים ז"ל שלאחריהם, להחמיר שלא לכוף."

לאורך כ-900 שנה שחלפו מאז חלק רבנו תם על הרמב"ם, הבינו פוסקים רבים את משמעותה הקשה של הכרעה זו. אך טרם קם החכם שיסכם את הפסיקה באופן אחר, ויטה את הכף לכיוון המקל, שהאומרת "מאיס עלי - כופין אתו עד שיאמר רוצה אני".

מצב זה מצער ותמוה, משום שכאשר לומדים את ההלכה ואת הפתרונות שניתנו בה לאורך הדורות לבעיית סרבנות הגט, נתקלים בשפע של פסיקות שלקחו בחשבון את צרכי הזמן והמקום והתחשבו במצבים חברתיים קונקרטיים. מקורות אלה ממחישים את העובדה שההלכה אינה מערכת סגורה של שיקולים מופשטים, אלא נוצרת ומתפתחת בהקשר חברתי תרבותי.

כאישה אורתודוקסית המחפשת את מקורות המותר והאסור בתוך ההלכה ונחשפת לעושר ולגמישות שבה, קשה לי שבעתיים לקבל את העדר החדשנות ו'הראש הגדול' בפסיקה העכשווית, את הבחירה ב"שב ואל תעשה" מתוך חומרה יתירה, ואת ההטיה לכיוון ההחמרה ב"עריות" וההקלה בדמעת העשוקות.

כל עוד במסגרת האורתודוקסיה אנו הנשים מודרות ונעדרות ממערך פסיקת ההלכה ומלשבת כדייניות בבתי הדין, לא נותר לנו אלא לחשוף את מקורותיה של הפסיקה, להביא אותה לקדמת הדיון הציבורי, ולקוות כי כפי שאמרה הפמיניסטית האורתודוקסית בלו גרינברג: "אם יש רצון רבני, יש גם דרך הלכתית".
 

עו"ד בתיה כהנא דרור, ארגון "מבוי סתום" למען מסורבות גט.

 (צילום:  Daquella manera's , רשיון cc-by)