מִקְרָב לְקִרְבָה / חגית ליפשיץ

רינה (שם בדוי) פנתה אלי לאחר מפגש שהנחיתי וביקשה להתייעץ אתי באופן פרטי. היא סיפרה לי על היחסים הקשים שיש לה עם בתה הצעירה, בת שלושים וארבע. כבר שנים שהן לא מדברות ורינה אובדת עצות. אין לה מושג איך לחדש את הקשר עם בתה. כל ניסיונותיה להתקשר אליה, לכתוב לה, להפעיל את שאר הילדים שלה, להיעזר בחתנה, בבני משפחה רחוקים יותר, בחברים – עלו בתוהו. הבת טורקת את הטלפון, מחזירה את המכתבים וממאנת לשתף את האנשים שפונים אליה במה שעובר עליה. הנכדים של רינה בקושי יודעים שיש להם סבתא אוהבת, וכל יום שעובר מעמיק את הכאב ואת הייאוש.

תגידו, סיפור קיצוני. אני שומעת סיפורים כאלה כמעט בכל יום. אמהות, בנות ובנים, אבות, אחים ואחיות, שופכים את לבם בפני ומבקשים עזרה.

תגידו, מה זה קשור להידברות בין קבוצות בחברה? מה זה קשור לשלום? אני מקווה שאתם יודעים שזה קשור ועוד איך. ואם עדיין לא – שתראו בהמשך, מתוך הדברים כאן ומתוך מה שאפרסם בעתיד.

שמתם לב לכך שגם המילה קְרָב וגם המילה קֵרְבָה באות מאותו שורש? מעניין, לא? ולא מקרי, כמו הרבה דברים בשפתנו המיוחדת במינה.

אכן, בַּקְרָב אנחנו מאד קרובים זה לזה. ראיתם פעם קרב שקורה בין אנשים שאין ביניהם משהו משמעותי שמקשר ביניהם? אין חיה כזאת. רינה ובתה הן דוגמה אחת מני רבות. העניין הוא שמה שמחבר בינינו בעוצמה רבה במצב של קרב איננו נעים לנו, בלשון המעטה... הרבה סבל וכאב כרוכים בו.

לכל אחד מאתנו יש קרבות פה ושם, קרבות עם משהו מהעבר הרחוק, קרבות עם מישהו שאיתו אנו במגע יום-יומי, קרבות עם דמויות מהעבר, קרבות עם השדים הפנימיים שלנו... לא חסרים לנו קרבות וכולנו מכירים את החוויה שהיינו מעדיפים לוותר עליה...

לכל אחד מאתנו יש גם ידע אישי ואינטימי עם קֵרְבָה... אני רוצה לקוות... בוודאי אנו מעדיפים את החוויה הזאת, שהיא נעימה לנו יותר ורצויה לנו.

ומה מבדיל בין שתי המילים הללו: קְרָב וקִרְבָה ? אות אחת חביבה: האות "הא". אם תרצו, תוכלו להתייחס למה שהאות הזאת מסמלת בשפה העברית: סימן הבריאה, השכינה, וגם סימן הנקבה, נכון? (כן, אצלנו לאלוהים יש גם מהות נקבית וזה ממש יפה בעיני, סליחה אם אני לא אובייקטיבית... ) אז תרשו לי להציע שגם זה לא מקרי. אם נצליח להיזכר במה שמסמלת האות "הא" ונכניס את זה פנימה לתוך מצב הקְרָב – נהפוך אותו לקֵרְבָה. וזה כל הסוד!

אכן, סוד: כי איך עושים את זה? ולמה זה כל כך קשה? ומה צריך כדי שזה יקרה?

והתשובה היא בשלבים (וגם בהמשכים, כאן בבלוג).

נתחיל בהתחלה: קודם כל זוכרים! נזכרים. מכוונים את תשומת הלב. מכוונים את הלב ושמים אותו שם: במודעות הגבוהה יותר שלנו, במקום שנמצא עמוק בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו, המקום שמחובר למה שנשגב ולמה שהכי משמעותי לכל אחד מאתנו, גבוה ועמוק יותר ממה שמובן מאליו וממה שמוחשי וממה שנראה על פני השטח. כשנזכרים במקום הזה, הכל נראה אחרת. פתאום יש פרספקטיבה רחבה יותר. פתאום יש פרופורציות.

וזה פתאום, כי לזכור את המקום הזה בעיצומו של קְרָב – זה לא מובן מאליו ולא כל כך פשוט. זה יכול להיות השיעור הגדול ביותר שלנו, הלכה למעשה. קל לדבר, יותר מאשר לעשות. וכשלומדים כבר לעשות, ומצליחים להיזכר באמת במקום הגבוה שלנו בעיצומו של קרב – ייתכן שנגלה שזוהי רק ההתחלה. ייתכן שיגיע שיעור נוסף, קשה יותר, שיזמין אותנו להיזכר בעיצומו של קרב גדול יותר ומאתגר יותר. השיעורים באים לנו לעתים במנות קצובות, בדרך כלל מהקל אל הכבד.

כאשר רינה החליטה לשים את לבה במקום הזה – היא התחילה לדמוע. הפעם היו אלה דמעות של התרגשות ועוצמה פנימית רבה, לא דמעות של חוסר אונים, סבל וייאוש. היא אמרה לי, אחרי שהרהרה בעיניים עצומות במה שגבוה ועמוק בלבה: "אני יודעת שבתי סובלת. אני יודעת שהיא כואבת. אני מרגישה את זה בעצמותי. אני אוהבת אותה וזהו. אני רוצה רק להביע את אהבתי כלפיה, בין אם זה יקרה בינינו פנים אל פנים ובין אם לא".

וזהו להפעם. זהו, מפני שזה כל מה שרינה הייתה זקוקה לו. וזהו, שזאת רק ההתחלה. ושני הדברים נכונים, למרות שהם נשמעים כדבר והיפוכו. כמו כל הדברים הנכונים: הם דבר והיפוכו.

להתראות בפרסום הבא.