לרעת מדינת ישראל / דני רשף

שני בג"צים שנגררו בבית המשפט מספר שנים - פסק האברכים  ופסק עמנואל - הכניסו את המדינה לסחרחורת של עימות חברתי.

שני בג"צים - פסק האברכים שנגרר 10 שנים (שערעוריה בפני עצמה המטילה צל כבד על היושרה והאמינות של הבית המשפט העליון) ופסק עמנואל שנגרר 3 שנים - נגררו בבית המשפט שנים רבות, והכניסו את המדינה במועד הכי לא רצוי לסחרחורת של עימות חברתי ולניסיון להגדיר מחדש את יחסי חרדים- מדינה בישראל.

כמי שמאמין במדינה יהודית דמוקרטית על כל מרכיביה אני מאמין שמוטלת על המדינה החובה לשמור בצורה חיה את הנכס הרוחני האדיר הגלום במשנה, בתלמוד ובלימוד התורה בכלל. ראוי למדינה שתתקצב על חשבונה, חשבון כולנו, את הלימודים האלה ותשמר מקצת מאורח החיים החרדי - גם זה חלק מנכסי צאן הברזל של העם היהודי.

הבעיה לכן, מבחינתי, אינה עקרונית אלא מעשית, ומתרכזת ביחסי חרדים-מדינה, ובקבלת עול מלכות. הדיון צריך להיות בהיקף התופעה וביחס להשקעה בתחומי תרבות והשכלה אחרים כמו באוניברסיטאות.

בשנת 1949, במסגרת מה שמכונה הסטטוס קוו, קיבל בן גוריון את המספר של 3,000 אברכים שתורתם אומנותם. במספרים של היום זה מקביל בערך ל 26,000 אברכים. לאסונם ולאסון כולנו קרה מה שקורה לכל דת כשהפוליטיקה משתמשת בה לצרכיה. העיקר אבד, לימוד התורה הפך לתרוץ לחיות על חשבון הכלל במספרים הולכים וגדלים וברמה הולכת ומשתפרת, תוך התנתקות הולכת ומעמיקה מהזיקה והמחויבות לממלכתיות וריבונות ישראל.

זירות העימות

ברור שהציבור החילוני חייב לכן לעמוד מנגד ולהציג לחרדים תביעה חד משמעית להכיר ולקבל עליהם עול מלכות ובצד לימוד התורה להשתתף בביניין העם והארץ. זירת העימות היא קודם כל ולפני הכול הזירה הציבורית. פרשת בית החולים באשקלון מוכיחה שאפשר לשים מחסום להשתלטות החרדית בלחץ ציבורי. התברר חד משמעית שיותר משהחרדים משתלטים על המרחב הציבורי החילוניים אדישים לו ומחפשים לעצמם את הנוחיות שבתהליך המשפטי.

הזירה השניה היא זירת הדיאלוג וההידברות. הזירה השלישית היא הזירה הפוליטית: התקציב, חוק ההסדרים, השקיפות החוקתית והשיוויון כלפי החוק.

הזירה המשפטית היא הזירה המתאימה פחות מכולן. בית המשפט העליון טוען וטען בזכות האקטיבים השיפוטי, בין השאר, שהוא נועד להגן על זכויות המיעוט, אבל הוא למעשה כלי בידי הרוב הנורמטיבי נגד המיעוט בתוכנו שהרי החוק בישראל ומערכת המשפט עוצבו בתבנית חילונית ליברלית ולא בתבנית דתית חרדית או לאומית ערבית. ולראיה - בית המשפט העליון נחשב גם בציבור הערבי וגם בציבור החרדי כנציג הממסד המתנכר. פסיקת עמנואל רק ממחישה את הבעיה ומחזקת את התחושה.

יש שופטים בירושלים.

מכל ההתבטאויות של הציבור החרדי שאינן מהססות להשוות כל מחלוקת זניחה לשואה ולקידוש השם (גם בהתנתקות היו גורמים שהשוו את ההתנתקות לשואה ממש), הבנתי את הדברים הבאים:

א. שאיני מכיר ומבין כלל את הציבור החרדי ואת רגישויותיו ובוודאי שאיני יכול להכיל עליו את המושגים החילוניים שלי ולשפוט אותו לפי מושגי שלי.

ב. שבציבור החרדי יש אין ספור קבוצות הנאבקות אחת בשניה, מבחינת יהרג ובל יעבור, על כל מיני זוטות, שבעיני הם הזויות ובעיניהם זה מרכז עולמם.

ג. שגם העותרים, ובהם בנו של הרב עובדיה יוסף, הם חלק מאותו מכלול הנתון בסבך מאבקיו הפנימיים שאין לו דבר עם שיוויון, דמוקרטיה והכרה בסמכות בג"ץ, ושהם השתמשו בבג"ץ, באופן ציני, להכריע במחלוקת ולנגח את יריביהם הדומים להם כשתי טיפות מים.

ד. שיש בארץ תופעות של אפליה חמורות פי מאה שאינן זוכות להתייחסות.

ה. שדמוקרטיה חייבת גם לכלול את זכותו של האחר להיות שונה.

היכן האיזון?

אני, אנחנו החילונים והרוב במדינה לא חייבים ולא צריכים לממן את גחמותיה של כל קבוצת מיעוט, ביחוד אם זה סותר את עקרונותינו היסודיים. מצד שני אסור לנו להתערב בחייהם הפנימיים של קהילות חרדיות ודי היה לבג"ץ להורות למדינה, אם לא הבינה זאת לבד, להפסיק את המימון לבית הספר בית יעקב בעמנואל שבמרכז המחלוקת, או לכול בית ספר שנוהג אפליה (למשל כלפי ילדי אתיופים). שינהלו את חייהם כרצונם אבל רק על חשבונם.

תקציב המדינה מחייב אותם להכיר בנורמות של המדינה. בג"ץ הלך צעד אחד רחוק מדי – להתערב בחיים הפנימיים של הציבור החרדי ועל יד כך הגביר את השסע בעם וליכד את כול החרדים, שברגיל מתקוטטים אחד עם השני על שווה פרוטה, לרעת מדינת ישראל.