אבישי פרי

נאו-יוונים?!

ה'כוכב' הזוכה לתהודה בחג הזה, הם יוון וגרורותיה. אלו שכלשון הפיוט בתפילה, עשו הכל בכדי "לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ“.

הוגי-הדעות שביוון ערמומיים ונכלוליים היו. הייתה להם אסטרטגיה שונה מהמקובל. הם לא באים לאדוק הדת ומבקשים להמירו מדתו. חלילה להם. הם באים להעסיק אותו כרונית בהגיונות לב ממכרים, בו בזמן שמתוך כך הוא שוכח את אשר נדרש לזכור. במקום לבחור בחיי איכות של חשיבה, תוכן ותכלית, יתעסק במבול עיסוקים ובלבד שדבר אחד לא יעז לעשות, או שלא לעשות, ליתר דיוק: לחשוב. פשוט לחשוב. כי אם יחשוב, יאפוף אותו 'מפץ גדול' אלמותי שכזה שלא יוכל לעמוד מולו.

"יוון", זוהי תרבות ה"העדר תרבות". היא תרבות שכל מהותה וייעודה זה עיסוק אובססיבי, מיידי, בתלאת הקיום; צבא וביטחון, עבודה וכלכלה, בילויים ושעות הפנאי. העיסוק הראשוני והאלמנטרי בשאלה למה לנו בכלל ה"סרט-נע" שעובר עלינו כריטואל קבוע ונדוש, ומדוע יש כה לשמור על ה"קיום" מתלאתו, שאלה זו פורחת לה לאיים הקריביים שעה שהקיום הסואן והמטורף עימנו, נושם בחייתיות של רחוב אכזרי.

המטרה המוצהרת של התרבות הנזכרת, היא "להעבירם מחוקי רצונך". ה"להשכיחם", זו הדרך והעיר. כזו הנאצלת באצילות גרמנית יפת-תואר. כמו, להבדיל, אותם מעשי הטבח ההמוניים שלהם, שכביכול מהולים היו בחמלה שטופה על אנשי ה"גזע העליון" שכורעים זה שנות-דור תחת "הנטל היהודי" המאמלל. אוי, כמה רחמים.

והמבין, יבין.

"אנשים שחושבים קצת יותר", זו באמת פריבילגיה בעידננו שלנו. הרי רק אם נדבר על "אנשים שחושבים", זה כבר תופעה נדירה ובלתי-מצויה.

ליוון יש אידיאולוגיה-לא אידיאולוגיה, עם "מתפקדים". קוראים להם "הדאגנים". אלו המתעלקים על ממשיכי המורשת היהודית של "ישראל סבא" ומבקשים באורח עקשני ובלתי-מובן לסייע להם להתעסק במה שפחות חשוב להתעסק בו. הם באים בגישה מתנשאת מול אלו ומבקשים להטמיע בהם תכנים, אשר לדידם של אלו, הינם "פרה קדושה". ושומעים את זה גם בנימת השיח שלהם. גם אם הם כעת מדברים על "ויתורים" עדינים, הרי שהחתירה שלהם לעולם לא תשבע, כמובן, והדרך עודנה ארוכה.

נחדד עוד מעט: תרבות יוון הינה אביה של ”תורת החספוס“ המגזרי. מנסים הם אנשיה לגשר על תהומות אידיאולוגיים פעורים, והכל במטרה צפונה של ריכוך העמדה הדתית האדוקה לעבר הקונצנזוס, המעפיל על המייחד. הרי כולם מבינים כי ”נס חנוכה“, לא פחות, צריך להתחולל, כדי שהתמהיל האנושי הזה יצליח ויעלה יפה בלי לגרום לפגם או נזק כזה או אחר למי מבין הצדדים.

ולעומתם של יוון, חנוכה ונוטרי מהותו, מבטאים בדיוק את האנטי-תזה של המגמה המסוכנת של הראשונים - את ”תורת החיבור“. כי כבר השתמש הרמב“ם במטבע לשונית נדירה של “מצוות נר חנוכה חביבה היא מאוד“, והביאור של ה“חביבות“ הלזו הינו, כי החתירה של בני ישראל בעתו להיאבק בעבור אותו ”הידור“ צנוע של פח השמן לשם הדלקת הנרות במקדש, ביטא בהחלט את החיבור העמוק והשורשי שלהם לאלוקים. כי רק בית מטפחים כל העת, יותר ויותר, וכנגד זה, גם המצווה דהיום, שכנגד זו שבמקדש היא באה, גם חביבה לפני האלוקים, משום שעם בני ישראל גילו חביבות יתרה למצווה.

ה“מהדרין“, הגוש האנושי - גם אם לא של האוטובוסים, הוא התשובה ההולמת לאלו שרוצים לסדוק בבית היהודי. אלו שרוצים להעלים את הגאווה היהודית החותרת תמיד ל“עוד“ רוחני. להעלים את הרוח היהודית האיתנה, זו שמעמידה את הדת בראש סדר-יומה.

ימי המאבק דהשתא, על צבא וחרדים, כלכלה וחרדים, זה ימי מאבק נושנים; של חומר מול רוח, של עקרונות מול תוהו אידיאולוגי חשוך ואפור. ימי מלחמה אלו ממוקדים על ה‘ליבה‘ החרדית השמה ומעמידה את הרוח במרכז הווי חייה.

ומי שיחגוג את הנס, גם אם לא נמנה על אותם אלו, שלא ישכח שהנס הזה מבטא דבר אחד: את השחור. זה שכל-כך קל לנו לתעבו.

הדברים מתוך גיליון "פרש{יי}ת השבוע".

לא רוצים לפספס את הטור הבא של אבישי פרי?
כל הפרסומים של אבישי פרי באתר צו פיוס
מאמרים נוספים מאת אבישי פרי

ערב יום העצמאות ה-66, כמה נקודות למחשבה:

1. 'הלכות חג העצמאות'

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.