צו פיוס

אל תאכלו פירות יבשים בט"ו בשבט! / תנועת חזון

צו פיוס, 25.1.2013

 

חידוש תרבותי לפני חידוש הלכתי

גבריאל ריס

העובדה שאנו עוד אוכלים פירות יבשים בט"ו בשבט מעידה עלינו רבות. במשך שנים נהגו אבותינו בגלויותיהם לאכול בראש השנה לאילנות משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. אך בשל המרחק הפיזי הרב בינם ובין ארץ הצבי, נאלצו קהילות הגולה להסתפק באכילת פירות יבשים שעברו תהליכי שימור בכדי לעמוד במסע הארוך ולשרוד את שינויי האקלים האדירים. ולכן אנחנו נהגנו לאכול מה שנשמר היטב: תאנים, תמרים, חרובים, שקדים, אגוזים, וצימוקים.

אכלנו פירות על מנת לזכור. רצינו להעלות געגועים לימים בהם ישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו. געגועים לציור חיים מלא עצמאות ועוצמה תרבותית , גאולה פרטית וכללית, עונג ושלוה בכל הרמות. בין אם תיאור מציאות זו אמיתי היה או פיקטיבי. העיקר היה הגעגוע, שהרי הגעגוע הוא זה שהניע את תקוות השיבה לחיים המתוקנים הצפויים לבוא. היה טוב ויהיה טוב, כך אמרנו לעצמינו . זכרנו את העבר וקיווינו לעתיד חדש בנחלת אבותינו.

ביקשנו לטעום טעימה מעברנו ולהתמסר לעתידנו. אך זו הייתה טעימה חלקית בלבד. אי אפשר היה באמת לטעום מפירות הארץ בעודנו רחוקים ונדחקים, מפוזרים בין אומות העולם. המציאות לא אפשרה  לנו לטעום אלא את מה שעבר תהליך שימור, ייבוש, ועיבוד. כל זה טוב ויפה, אך אין זה הדבר האמיתי.

לא רק הפירות של ארץ ישראל עברו תהליך ייבוש, עיבוד ושימור. כל מכלול חיינו התרבותיים, החברתיים, והפולחניים, כל חיי הרגש והשכל, כל ייחודיותינו, עבר גם הוא תהליך דומה. לקחנו את כל גודל חיינו הרוחניים והחומריים וצמצמנו אותם. כל המצוות הרבות התלויות בארץ, כל חיי המקדש והכהונה, כל מרחב חיי המשפט והצדק הוכנסו למעין "קופסת שימורים" לאורך מסעינו בגלות. מכורח המציאות ייבשנו, צמצמנו, הקפאנו וארזנו את חלומותינו הגדולים ביותר לתוך ריטואלים נקודתיים ופרטיים. גם הם, כמו הפירות, הפכו למעין זכר סימלי.

למשל, במקום מעשה משמעותי של הפרשת תרומות ומעשרות, מעשה בעל השלכות כלכליות רחבות למשק כולו, מעשה שהיווה אות הזדהות עם כל שכבות החברה, מהאצולה הכהנית עד הגר והאביון, ההלכה קבעה תחליף משונה: עלינו לחפש בפרי את החלק הכי רקוב, לחתכו, לסגרו בשקית ניילון ולזרקו לפח בחרדת קודש. וכן, במקום להעלות מעשר שני או פדיונו בכדי לאכול סעודות רעים בטהרה, נקבע שנצא מידי חובה על ידי מלמול ברכה על גבי פרוטה שעתידה להישמד. ובמקום לעלות ברגלים לירושלים בהמונינו עם סלינו מלאי ביכורים וכל טוב, בשירה ריקוד ושמחה, אנו הסתפקנו באיזכור חולף של עיר הקודש בתפילותינו.

הראי"ה קוק הבין שפעולות השימור הללו נשאו בקרבם עתיד גדול. הוא חזה שכמו שזרע נושא בקרבו את ה-DNA שיצמיח עץ ארז, גם  "מלאי חיים הם  לנו הזכרונות העצורים בזכר שאנו עושים..." אמנם "מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים ועניין רב הם מלאים בפנים" (אורות, עמ' נז). עתידים הם להצמיח חיים תרבותיים וחברתיים מלאים.  הוא צפה שהמעשה של שיבת ציון בדורו ובדורות שאחריו מן הסתם יניעו תהליך זה.

ועכשיו, אחרי עיקרה של שיבת ציון, עלינו לעצור רגע ולשאול: האם אכן זה קורה?

אמת, נותרו עדיין הרבה בעיות הלכתיות למרות היותינו בארץ. אין טהרה ואין בית מקדש. ורוב ישראל לא באדמתו. כמו כן יש בעיות פרקטיות: איך ניתן יהיה לשלב את קיום המצוות התלויות בארץ בכלכלה מודרנית? הרבה אי אפשר.  אבל כמה מאיתנו עושים באמת מה שכן אפשר?

למשל, אפשר להפריש שמן זית (להדלקה) לכהן כתרומה, לתת מעשר ראשון ללויים, ומעשר עני לעניים כדין וכהלכה גם בימינו. אבל כמה מאיתנו עושים זאת? כמה מאיתנו נותנים מתנות העניים ממש מתוך חצרותינו? כמה רודפים אנו לקיים את המצוות הללו שלא זכינו לקיימן דורות על גבי דורות?

אז תגידו שלא חייבים, שיש פתרונות הלכתיים אחרים, שאפשר לצאת מדי חובה באופן אחר. כאן טמון באמת פספוס גדול: האם ההלכה היא לא יותר מאשר רשימת מטלות שעליי לסמן ב"עשיתי" או "לא עשיתי"? או האם הגדרים ההלכתיים נושאים בקרבם תוכן מהותי ועילאי שעלינו להתחבר אליו באופן שלא מסתפק במילוי חובות פורמליים בלבד? 

או תגידו טוב, אנחנו רוצים להתחבר לאותם התכנים העמוקים,  אבל היום אפשר לעשות זאת רק ברמה המחשבתית ולא המעשית. תגידו שהמציאות לא מאפשרת יותר, ואפילו אם אנו מצווים להבין שכלית את עומק ההלכה, אין אנו מחוייבים להוציאו לפעול כלל וכלל. בעצם אנו מנועים מלעשות זאת.

תגידו שאנו חוששים שמא ביטוי מעשי חדש יהיה בטרם עת. תודו שאנחנו מפחדים שמא ייבנה בית המקדש: רק המחשבה על הקרבת קרבנות בימינו מזעזעת את הנפש. אנחנו מפחדים שמא נתאכזב, שמא נקלקל, שמא נגלה שכל חלומותינו שקר הם. אנחנו לא רוצים את הביטוי החיצוני כי אנחנו חושבים שהחברה הישראלית אינה מספיק מתוקנת כדי לעשות את הדברים כראוי. ולכן אנחנו מעדיפים שלא יהיה עלינו החיוב לעשות, כי זה פשוט ייראה מכוער.

אז מה הפתרון?

נראה לי שנקודת המפלט פשוטה: עלינו לחדש "זכר" לכל מה שאפשר, לא בתור חיובים הלכתיים חדשים ולא על ידי פרצת גדר חלילה (שודאי לא נעבור על כל איסור), אלא מתוך בניה איטית של החברה לקראת בגרות ועתיד גדול. בלשון הראי"ה קוק: "...יגדל בנו החשק לקיים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקיימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים..."

למשל, אפשר לעשות "זכר לאכילת מעשר שני": לעלות שווי הפדיון של מעשר שני ולעשות סעודה בחבורה בתוך חומות ירושלים לאחר טבילת המשתתפים! אפשר לעשות "זכר לעולת הראיה" ולעלות לרגל בהמונינו עם סלים ופירות, ריקודים ושירים! וכן "זכר להקרבת העומר", "זכר לשני הלחם" ועוד ועוד.

אפשר לנצל את הפעילות התרבותית הזאת ולהרחיב את המעגל לכל הציבור הישראלי, אלה ששומרים הלכה ואלה שפחות, ואפילו לאומות העולם, נוסח "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". כך נקיים דמיון הדברים לא בתור דת והלכה פסוקה, אלא מתוך החיים התרבותיים הישראליים הטבעיים. יווצר לנו המרחב הדרוש לבדוק, לנסות, להיכשל ולתקן, עד שתיווצר תרבות בית שלישי אמיתית, טובה, איתנה, טהורה, אוהבת, ושמחה. נחיה את תרבותינו העתיקה ונייחדה עם תקוותינו וציפיותינו החדשות, מתוך החיים. יותר מאוחר האפשרויות ההלכתיות ייפתחו. אפשר ואפשר, והייתי אומר, אף חייב.

אפשר פשוט להמשיך במשחק הישן, לשתות המים דאשתקד, מתוך תודעה מדחיקה שיוצרת מין מציאות תמוהה של זכר לזכר: זכר לגלות בה היינו מקיימים מעשים סימליים זכר לעברנו המלא. כן, מסתבר שאפשר לצערינו פשוט להמשיך לאכול פירות יבשים זכר לפירות "ארץ ישראל הרחוקה" בעודינו מגדלים את ילדינו בהרי יהודה וירושלים.

או מאידך, אפשר בחג האילנות הזה לעשות "סוויץ'" ולהתחיל, כמו האילנות עצמם, לשתות מהמים החדשים מתחת לפני הקרקע.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.