זהר ניסן

אני, הדת וקום המדינה

זהר ניסן, 10.2.2013

נולדתי לאבא חרדי, רב ונשיא העדה הארמית "נאש דידן" בירושלים, בשכונת בית ישראל החדשה בשנת 1941 בהר הצופים. יש בידי תעודת לידה כתובה באנגלית ובעברית שכותרתה " ממשלת פלשתינה (א"י)" ומספרה 201791. בסעיף הנתינות של האב והאם כתוב "פלשתינאים", באנגלית  כמובן (אם אני אגור בגדה לא יוכלו לקרא לי מתנחל).

מה שאני זוכר מהילדות זה אותי לומד "בחדר" בשמעון הצדיק - היום קוראים לה שייך ג'ארח. קורא את האותיות בניגון, ובכל טעות או הפרעה המורי בא עם סרגל והיינו צריכים להושיט את היד עם האצבעות למעלה והוא היה מחטיף לנו עם הסרגל על האצבעות הקטנות. זה כאב, אבל גם למדנו לקרא מהר יותר ממה שלומדים היום בגן רגיל. למרות זאת הייתי שמח לחזור וללכת לגן רגיל שתהיה גננת, ולשיר ולרקוד.

בימים ההם שלטו הבריטים בארץ. אני זוכר את העוצר מדי פעם, את הלילות שהיו מעירים אותנו בחיפוש אחרי אנשי המחתרת ונשק, הופכים לנו את הבית, מדי פעם עצרו גם את אבי בטענה שהוא מסית להקמת מדינה. עוד אני זוכר את השבת השחורה שבה עצרו מאות אנשים כשהם צועדים תחת משמר בשמואל הנביא. שנאתי את הבריטים עד שהתגייסתי לצבא שבמסגרתו התנדבתי להיות בין שני הצוותים הראשונים שנסעו לאנגליה ללמוד על הצוללות ולהביא אותן לארץ. את  הצוללת "רהב" הבאנו ב- 1960. האנגלים היו היחידים שהסכימו למכור לנו צוללות אז.

מ "החדר" עברתי לתלמוד תורה לחרדים שם יש מורים סדיסטים. בכל שנות העשרה הייתי עם פאות. משם יש לי זיכרון שלעולם לא אשכח אותו: אמי התלוננה עלי ועל אחי שאנחנו לא ממושמעים. אני הייתי אז בן 6 ואחי בן 8. קראו לנו לחדר המורים אמרו לנו להוריד את הנעליים לשכב על הרצפה על הגב. הביאו מוט עץ ארוך הניחו אותו על שני כסאות וקשרו לנו את הרגלים למוט המוגבה כך שכפות הרגלים החשופות על המוט ובגובה מתאים, ואז עם מקל ארוך התכבדו כל המורים להרביץ לנו על כפות הרגלים. מיותר להגיד שלא יכולנו לדרוך על הרגלים כמה ימים. אמי ז"ל בכתה כמה ימים אחר כך, כי היא חשבה שהם רק ינזפו בנו.

הבית שלנו היה צופה על הכביש המוביל להר הצופים, משם אני זוכר איך עמדנו על המרפסת וראינו את האמבולנסים הנשרפים של שיירת הרופאים שהייתה בדרך להר הצופים והותקפה באכזריות בוגדנית שכן היו הסכמים למעבר הזה. שעות עמדנו וראינו את הרכבים נשרפים מרחוק, ושעות שמענו את היריות. 78 יהודים נרצחו בהתקפה הזו - אנשי רפואה, עובדים, חולים ואנשי אוניברסיטה.

במאי 1948 הוכרז על המדינה. כל הלילה רקדנו ברחובות, השמחה הרקיעה עד השמיים. אבל כשהתעוררנו בבקר נודע לנו שבאותו לילה שרפו לאבי את חנות הבדים שהייתה לו במרכז המסחרי שלד העיר העתיקה ליד מלון המלך דוד. זמן רב שכבו אצלנו בבית חבילות בדים חצי שרופות. כל רכושו נשרף בחנות, מלחמת העצמאות התחילה.

הירדנים היו צולפים על הבית שלנו מאיזה מוצב שקראנו לו הבית הלבן. (לימים, כשהוכרז על הפסקת האש, הבית שלנו היה בגדר הגבול). בסוף נאלצנו לרדת בסולמות בעורף הבית יחד עם מה שנשאר מהבדים השרופים ועברנו לכפר ערבי נטוש שנקרא "שייך באדר", היום קריית הממשלה.

בשייך באדר עברנו את עיקר המלחמה. שם לא היו יורים עלינו צלפים אבל פגזים נפלו מדי פעם או חלפו מעלינו. המצור על ירושלים היה בעיצומו. לא היה מספיק אוכל ולא מים. את המים היינו מקבלים בדלי. כל משפחה קיבלה דלי אחד של מים ליום שהיה צריך להספיק לשתייה, לבישול ולרחצה. מזל שהיה גם חורף ואפשר היה לאגור מי גשמים. האוכל היה בעיה של מחסור לכולם. שיירות האספקה עם לוחמים הותקפו כל הזמן בשער הגיא, היא באב אל וואד, והרבה לוחמים נהרגו בשביל להביא אספקה לירושלים הנצורה.

בתקופה שהיה חובזה בשדות (חלמית בעברית) עלים שצומחים בחורף וניתנים לאכילה, היינו קוטפים אותם חלק לצרכינו וחלק למכירה בעיר (זוכרים - כל רכושו של אבי נשרף בחנות), מהחובזה עושים קציצות, מרק די משביע, ומהמכירה קונים מעט מצרכים בסיסיים.

בשייך באדר נשארו לנו זיכרונות קשים מהמלחמה. ליד הכפר היתה מחצבה ולשם היו מביאים את ההרוגים שהיו הרבה וכל הזמן. הם נקברו  זמנית בארגזים ובקבר אחים עד שנסתיימה המלחמה. מה שנחרט בזיכרוני במיוחד זה היה שבפעם אחת הביאו הרבה הרוגים בהם ילדים מאיזה פיגוע בירושלים, שם הם פתחו שני ארגזים באחד היה ילד בתכריכם ובשני אדם מבוגר,  ושמו את הילד עם אמו באותו ארגז כדי לחסוך מקום. למי שלא יודע במלחמה הזו נהרגו 6,000 הרוגים - אחוז אחד של האוכלסיה שמנתה אז כ- 600,000 איש.

בין ההרוגים שהביאו לשייך באדר לקבורה הזמנית היו שני בני דודים שלי מצד אבי - ששון מזרחי הי"ד בן 17 בנופלו ובת שבע שם טוב הי"ד בת 18. ששון היה בן 16 כאשר התנדב לפלוגת הגדנ"ע יהונתן , ונהרג בדיר אבו- טור ביום 23-7-48, ובת שבע שהייתה באצ"ל נפלה 7 ימים לפניו ב- 16-7-48 בקרבות בצפון ירושלים. שמותיהם וסיפור נפילתם נמצאים באתר יזכור של חללי המדינה.

את בת-שבע אני לא זוכר. כשהיא נפלה הייתי בן 6 וחצי והיא לא גרה קרוב אילנו. ששון גר לידנו בשייך באדר ולא רק שהכרתי הוא היה בן דוד נערץ ע"י הקטנים. בנסיעה האחרונה שלו הוא אמר לי שאני ארכב עמו על האופניים עד לקצה הכפר ואני אחזיר את האופניים חזרה. היו לו בגלגל האחורי אומים ("מוטרות") גדולים לציר הגלגל האחורי והיינו הקטנים נעמדים על האומים ונאחזים בגב של המדווש. כך רכבתי עמו לקצה הכפר בדרכו האחרונה להחזיר את האופנים, כך הוא נסע למותו והוא רק בן 16. את אמו, דודתי, אני זוכר שנים רבות עד למותה לובשת שחורים וממאנת להתנחם.

ההישרדות באותם ימים הייתה קשה. מים ואוכל בצמצום, היינו מחפשים עצים עם פירות, חומקים מהשומרים ששמרו על קטמון אחרי שהערבים ברחו משם נכנסים לבתים ומחפשים בעיקר מזון או משהו שיכול להביא אותו. עד לזמן שאבי השיג אפשרות לצאת מירושלים בשיירה הראשונה שיצאה בדרך בורמה שנפרצה בין ההרים ששם הערבים לא היו יורים על השיירות בדרך הרגילה דרך שער הגיא, נסיעה קשה של כל הלילה עד תל-אביב.

בתל אביב נסענו לדודתי אסתר, אחות אבי, שגרה בגבעת רמב"ם באיזה צריף ושהינו שם זמן מה עד שאבי מצא בית נטוש במנשייה, לא רחוק ממסגד חסן בק שבגבול יפו. לאבי היו שלוש אחיות פארי ז"ל הלמוס ז"ל ואסתר ז"ל, פארי איבדה את בנה ששון הי"ד, הלמוס איבדה את ביתה הי"ד, ואסתר שנראה שעברה את המלחמה בשלום קיבלה בסוף את המכה הקשה ביותר, אמנם לא כתוצאה ישירה של הסכסוך היהודי הערבי אבל בעקיפין גם כן כתוצאה ממנו. דודתי אסתר עברה זמן מה לאחר הפסקת האש לבית נטוש בגבעת עליה ביפו. אינני יודע בדיוק את הסיבה מדוע עברה מכל מקום מה שקרה בחורף קשה מספר שנים אחרי שעברה התמוטט חלק מהבית וארבע בנות שלה שגרו בחדר אחד נהרגו במקום. הגם שעברו הרבה שנים מצמרר לחשוב על זה. היא מכול מקום לא יצאה מזה עד מותה.

במנשייה, שגובלת בנוה צדק, נכנסנו לבית ערבי נטוש, שכונה ריקה ונטושה, זה טבעה של מלחמה אנחנו היינו פליטים והם היו פליטים, תפסנו קומה שלמה של כמה חדרים מאד גדולים (לא כמו שבונים היום). אמי לא הפסיקה לבכות מפחד. זו הייתה שכונת רפאים, וכל הלילה היו יללות של תנים. המלחמה עוד לא הסתיימה וגם כך הפחד שרר בכל מקום. אז אבי מצא פתרון מקורי. בדיוק אז באה עלייה גדולה מאירופה. אבי מצא זוג אשכנזים שלא יודעים מילה בעברית ושכנע אותם לבוא לגור אתנו (אמי דיברה עברית וערבית אבל הסתדרו עם זה הרבה שנים) ונתן להם חדר אחד גדול עם מרפסת, ושני חדרים היו לנו, שכן אנחנו היינו אבא שתי אימהות (לאבי היו שתי נשים לשתיהן קראנו אמה) ושלשה ילדים. מהחדר הגדול ביותר אבי עשה בית כנסת.

כך שעד לגיוסי, ביו מיטתי לבית הכנסת היה קיר מסכן אחד. (יש עוד בית כנסת שאביא ייסד ובנה בירושלים ונקרא בשם "יבנה" שנבנה בשנת 1936, וזה היה בית כנסת שהיינו מתפללים שם עד שעזבנו את בית ישראל ועברנו לשייך באדר). אבי כנראה אהב שבית הכנסת הולך עמו ונמצא קרוב מאד אליו.

בתל אביב נשלחתי לתלמוד תורה בנוה צדק לא רחוק מביתנו. המלחמה לא הסתיימה. חווינו אזעקות על תקיפת מטוסים מצרים לעתים קרובות, לא רחוק מאתנו היה מחסום של האצ"ל שכבשו את יפו ולא הרשו להיכנס לכל אחד לאבי היה רישיון כניסה למושל הצבאי שישב בבית הירוק בגבעת עליה, אז מדי פעם צירף גם אותי לכניסה שהזכירה את הקטמונים של עיר רפאים. יותר מאוחר גם למדנו איך להסתנן דרך החוף ולחפש דברים ביפו.

המלחמה מבגרת ילדים מהר מדי. מצד אחד גוזלת מהם את הילדות ומצד שני עושה אותם אחראים להישרדות שלהם ושל בני משפחתם. כילד בגיל 9, 10, 11, אחרי התלמוד תורה ולפעמים במקום, הייתי מפרק בבתים נטושים נחושת, אלומיניום, רעפים, ומוכר אותם למאכרים בפרוטות, הסינים אוכלים כל מה שזז אנחנו פירקנו כל מה שעמד. יותר מאוחר שלמדתי לשחות ולמדתי מהר, היינו אני ועוד ילדים שהגיעו כבר והשכונה התמלאה בעולים חדשים בעיקר מאירופה ומעט ותיקים, היינו שוחים קילומטרים לכיוון האניות שעגנו בים ופרקו סחורות לאסדות שנגררו לנמל יפו. כשהים היה סוער היו נופלות סחורות מהמנופים שהיו מנסים להוריד אותם לאסדות ("מאונות" קראנו להם), בעיקר היינו מוצאים עצים שצפו על המים ובעיקר חבילות של עצים שהיו מיועדות לאריזת תפוחי זהב. היינו דוחפים אותם בשחייה לחוף ומשם לנגריה ומוכרים אותם בפרוטות. אני זוכר שהייתי כל כך רעב אחרי שחיה של שעות, שהייתי רץ למסעדה של אברהם שהיה מבשל רק פול ומרק שעועית, והכסף הספיק לצלחת מרק ו- 6 פיתות.

בכלל עם מרק שעועית יש לי קשר הדוק. פעם אחת אמי שמה על הפתיליה סיר של מרק כזה והייתה צריכה ללכת, אבל הייתה לה בעייה איך עוזבים אותי בבית בלי שאני אגמור את הסיר ורק אחרי שהבטחתי לה שאני אוכל רק שתי צלחות היא נרגעה. להשמין לא יכולנו. כל הזמן היינו בפעילות, כשלא היו עצים בים אז יש דגים, הנערים המבוגרים יותר היו משליכים פצצות על שיירה של דגים, הדגים המתים היו צפים מיד ומה שצף היה של זורק הפצצה, ומיד הוא היה בורח עם השלל מהמקום ואנחנו הקטנים יותר היינו צוללים עם חוט ברזל ומשחילים את הדגים ששקעו, (קרה גם שזורק אחד איבד את היד שזה התפוצץ לו ביד).

עוד מזכרונות של התקופה, זה את הגיחות שהיינו הולכים לאלטלנה, ומחפשים במים נשק שנפל ותרמילים שאפשר למכור. את השלג שירד בת"א בשנת 1950. ביום עצמאות אחד מטוס פייפר עשה ארובטיקה מעל החוף ונפל וכשרצתי לראות מה אתו החלקתי על סלע בחוף ונקעתי את האצבע. האירוע הזה לא הוציא ממני את המשיכה לטיסה שהתחילה עוד בשייך באדר בירושלים. הייתי אז בן 7 ובכל פעם ששמעתי מטוס פייפר מתקרב לנחות בעמק המצלבה, הייתי יושב עד שהמריא ונעשה נקודה באופק.

היו לי כבר שתי אהבות - אחת הטיסה והשנייה הים. בגיל 13 הצטרפתי לגדנ"ע ים בנמל יפו והיה לנו מועדון, סירות עץ מסוג לווייתנית כבדות המשוטים שקלו חצי מאתנו. היינו חותרים איתן מנמל יפו לנחל הירקון ואת כל הירקון עד לשבע טחנות וחזרה לנמל יפו. על זה אמרו שפעם היו סירות מעץ ואנשים מברזל. אח"כ מפרשים תחרויות ומדריך עד הצבא.

בצבא התנדבתי להביא את הצוללות הראשונות לארץ. מספר צוללן שלי הוא 102. ב-1960 הבאנו לארץ את הצוללת "רהב". והצוללות זה סיפור בפני עצמו. את האהבה לטיסה התחלתי לממש אחרי הצבא. לקחתי שעורי טיסה על פייפר ועשיתי גם סולו כמה שעות, אבל לצערי נאלצתי לקטוע את זה מסיבות כלכליות, אולם לא וויתרתי ובגיל 55 הוצאתי רישיון טיס פרטי על מטוס חד מנועי. הטיסות האהובות עלי היו לירושלים. הייתי טס לעטרות מבקש  ממגדל הפיקוח לעשות הקפה שנים מעל העיר העתיקה, היה זה סיפוק עצום בשבילי על הסבל שעשו לנו הירדנים.

מאמרים נוספים מאת זהר ניסן

רצח הילדים ע"י אביהם זו טרגדיה בלתי נתפסת בנפש אנושית. אין ספק שזה מעשה מטורף, אדם שפוי לא יכול אפילו לעכל מעשה כזה.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.