אלי ביתאן

על נטל ועל שנאה

מידי בוקר אני נוהג לקרוא ולדפדף במיטב אתרי החדשות הישראליים, אחרי הארץ ווינט, אני נכנס לכיכר השבת, בחדרי חרדים, ומקנח בנגיעות של שאולזון. גם לאתר של ערוץ שבע אני נכנס, לסרוגים, ליואב יצחק, מנסה לקבל תמונה של אקטואליה.

תמונת המצב מאז הציבו לפיד ובנט את דרישת הסף שלא לשבת עם נציגי החרדים בממשלה, היא של שנאה יוקדת. התפרצות געש של אנטי וארס כלפי תלמידי הישיבות, רבנים, וחברי כנסת מהמגזר ("עסקנים", שהרי לפיד הוא לא עסקן, הוא שליח ציבור, אבל גפני - הוא עסקן). די לבחון כמה ציטוטים מעיתוני סוף השבוע כדי לעמוד על טיבה של שנאה זאת: לא רצון לשילוב בחברה, לא צפייה לנשיאה משותפת בנטל ערטילאי: שנאה לשם שנאה, קצת הפסקה משנאת "הערבים", והנה מצאנו לנו זר חדש: החרדי.

אני לא גר בבני ברק או בירושלים, אני גר ועובד במרכז תל אביב ואת חברי החרדיים פוגש בעיקר בפייסבוק ובוואצאפ. אני רוצה לצטט כמה שורות, ענייניות לחלוטין, שמשקפות את היתר-הדם בחברה החילונית.

את השורות כתב מאיר שלו, שנחשב לאיש תרבות ישראלית, סופר מרכזי, איש רוח ובין המשמעותיים שבאליטת התרבות החילונית הישראלית, בטור סוף השבוע שלו, בידיעות אחרונות:

"ניתוק פתאומי מפטמה פועל על עסקנים, רבנים, חכי"ם ואברכים, ממש כמו שהוא פועל על גורים ותינוקות: כולם מתמלאים עלבון וחרדה. אם זה תינוק שיונק משדי אמו, הוא פורץ מיד בבכי ובצווחה. ואם זה תינוק מבוגר ובעל זקן שיונק מקופת המדינה הוא מיד צועק "מחרימים אותי"...".

אין הרבה מה להוסיף לדברי השנאה הללו. כשלפיד הצהיר יום אחרי הבחירות שהוא לא יכונן ממשלה עם "הזועבי'ז" - החכים הערבים, קמה זעקה. אבל ההצהרה המשותפת הגורפת שלא לשבת עם החרדים בכל מחיר - זוכה לעידוד נמרץ.

למי שלא עמד על השנאה שבדבריו של שלו, די לו אם יחליף את "העסקנים, רבנים, חכי"ם ואברכים" ב"אמנים, סופרים שחקנים אולימפיים וסטודנטים" בכדי להבין את המשמעות.

מה לוויכוח לגבי הרלוונטיות של לימוד התורה לבין תיאורם הקריקטורי כעגל מזוקן ונצלני הפוצח בצווחות?!

השנאה לציבור החרדי לא התחילה מלפיד הבן, שדווקא נוטה לזנוח את שיח השנאה, ואף לא מלפיד האב. השנאה לשומרי מצוות היתה אחת הסיבות המרכזיות להסתגרות החרדית בשנות הקמת המדינה. שומרי התורה שהרגישו שעתידם מאוים, ושמנהיגי המדינה רוצים להעבירם על דתם, החליטו על ניתוק, על הסתגרות. כך נוצרה מערכת החינוך החרדית הישראלית הייחודית, עולם הישיבות הגבוהות וכך גם הניתוק מהשירות הצבאי והחרדי.

ההתקרבות שחלה בשנים האחרונות: מסלולי השח"ר, הניסיונות להקים נחל חרדי ועשרות אלפי הסטודנטים החרדים במכללות ובמכוני השכלה גבוהה קרתה דווקא משום שסר הפחד - ושהיום אין לחילוניות הישראלית, או לפחות למנהיגים הפוליטיים, רצון להעביר את החרדים על דתם.

שיח השנאה שמתפרץ ישיג את התוצאה ההפוכה: אפילו בקרב החרדים הרפורמיסטים, שנטו לעזור ולהקים ולבנות מסלולים ומוסדות שיעזרו לשלב את החרדים בשוק העבודה, בשירות ובהשכלה. תקום בהלה: תנאי סף שמדיר את הפוליטיקאים החרדיים מקבלת ההחלטות גוזר על המגזר החרדי להיות תלוי בהחלטותיו של מגזר אחר - המגזר שלפיד ובנט מדברים משמו, מגזר שכמה שבועות לא מפסיק לצהול למפלתם הפוליטית, "סוף עידן העסקנים", וללקח שכעת החרדים עומדים ללמוד.

ההגזמה, המקובלת במגזר, של ההתבטאויות כלפי ממשלת הזדון והשמד מבטאת הלך רוח מאוים: ולא העסקנים אלה שמאוימים, אלא דווקא החרדים שמאמינים בשילוב בחברה הישראלית. דווקא אלה שפניהם לשינוי ולרפורמה, עומדים מבוהלים מול הארס והשמחה לאיד, ושואלים אולי טעינו?

אולי הרצון להשתלב בחברה הישראלית וליטול חלק בנטל הביטחון ובכלכלה, שהאמנו בו ושרק בגללנו הבשיל לכדי מעשה, רק נתן את הנשק בידיהם של אלה שחפצים ברעתנו.

מאמרים נוספים מאת אלי ביתאן

בעקבות מאמרה של תמר זנדברג: "מי אמר שחייבים לגייס חרדים?"

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.