צו פיוס

על צבעים וצרות אחרות / דודי ג.

צו פיוס, 19.5.2013

"בטח שצהוב!", המשכתי לטעון בתוקף, אך הוא עדיין בשלו. "אדום ולא יעזור לך כלום", השיב לי ניסים. "איך אתה לא מסוגל לראות שצהוב הוא הצבע הכי יפה מכל הצבעים? אתה רציני? עד כמה עיוור אתה יכול להיות?". "המציאות שלך מעוותת", הוא ענה לי. "אדום הוא הצבע הטוב ביותר שקיים. צהוב זה לא יותר מנגזרת שטחית שלו!". "אם כבר", העמדתי אותו במקום, "אז צהוב זה השיפור העדין והנכון יותר של האדום!".

בשלב זה ניסים ואני כבר הרמנו את קולנו, מה שגרם לאנשים להתחיל להתקבץ סביבנו. אם היום הזה התחיל בישיבה נעימה מול המזרקה בכיכר, כפגישה נעימה בין שני חברים, אז עכשיו כבר הרגשתי כאילו אני בקרב אגרוף, עם קהל שרק רוצה לראות דם ועדיף שהדם הזה יהיה צהוב. או אדום בעצם. אני לא בטוח. עדיף פשוט שהדם הזה לא יהיה שלי. איכשהו הפגישות עם ניסים לפעמים הידרדרו למישור הזה של צבעים. אני לא יודע איך אנחנו כל פעם חוזרים לנקודה הזו. יכולנו להשלים פערים ולהתעדכן קצת מה קורה אחד עם השני, לדבר על הדרבי שהיה אתמול או אפילו לדסקס על המצב הסוציו-אקונומי בגואטמלה. הכל עדיף על פני עוד דיון אינסופי על צבעים. יש ביני לבין ניסים כל כך הרבה הסכמות ודברים משותפים, עד שזה מגיע לצבעים- נושא רגיש במיוחד אצל שנינו.

"צהוב? אדום? אתם נורמאלים?", שאל אותנו בחור עם חזות מאיימת שנדחף לנו לשיחה. "ברור שסגול הוא הצבע היפה ביותר, ואני באמת מאמין שמי שחושב אחרת צריך לעוף מהמדינה הזו. נמאס לי מכל הצהובים והאדומים האלו שחיים בינינו. יאללה, הגיע הזמן להתקדם, להשתנות. אתם וכל החבר'ה שלכם מחליאים אותי". נהדר, חשבתי לי, סגול קיצוני. בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו.

"אני דווקא שמעתי הרצאה באינטרנט על כחול", התערב אדם נוסף, "ונורא התחברתי". "אה, כחול זה נחמד", אמר ניסים ומיד הוסיף "אם אתה עיוור צבעים". "הוא הרבה יותר קרוב לאמת ממך!", תקף הסגול.

השיחה הזו הולכת לכיוונים לא טובים, חשבתי לעצמי, כשלפתע הגיע אדם לבוש כולו ירוק, מכף רגל ועד ראש. כולנו השתתקנו, הסטנו את מבטנו ממנו וחיכינו שהמוזר יעבור כבר. הוא הסתכל עלינו במבט מלא בוז, נאנח והמשיך הלאה. סביבנו התקבצו עוד כמה אנשים בעלי דעות שונות, אחד מהם תמך קצת באהדה שלי לצהוב וקצת באהדה של ניסים לאדום, אבל היה לא כאן ולא כאן, סוג של כתום כזה. "אני בכלל בעד אינדיגו", אמר אדם נוסף. רובנו לא הבנו על מה הוא מדבר, עד שהוא הסביר את עצמו והבהיר לנו שיש עוד צבע שרובנו בכלל לא ידענו על עצם קיומו. זה היה נורא מעניין ועם זאת לא הגיוני בעליל שזה הצבע הנכון, אבל אף אחד לא רצה להוסיף עוד שמן למדורה ולהגיד לו שהצבע שהוא אוהב הוא צבע מטופש. מספיק היה לנו את סגול על הראש, לא צריך עוד איזה אחד שדומה לו שיתחיל להטיף לנו. חוץ מזה, סגול הוסיף די והותר שמן למדורה ופחדנו שאנחנו נהיה הבאים שהוא יזרוק למדורה.

בספסל על ידנו ישב אדם מבוגר ששתק במשך כל השיחה הסוערת שפרצה אצלנו. הוא נראה כמו אדם עם דעה מיושבת, אדם עם ניסיון חיים שנתקל בחייו בטיפוסים כמונו בלי סוף, אדם שעייף כבר מהמלחמות והרעש וכל שרצה היה לנוח על הספסל שמול המזרקה. היה נראה שהוא מטה אוזן לכיווננו, שומע הכול וכאילו יודע כבר את הפתרון. אבל ידעתי שגם אם הוא היה מנסה לדבר, כנראה שהקול שלו היה נבלע בין כל הרעש וההמולה. הסתכלתי עליו בזמן שהקשבתי בחצי אוזן לסגול שעבר לתיאורית "החציל זה הירק הכי טעים שיש וכל מי שחושב אחרת דינו להתלות בכיכר העיר". שמעתי גם את ניסים שמנסה לשכנע את כולם עד כמה יפה היא הכלנית. את הכחול שסיפר על מאמר מדעי שטוען ששמים כחולים זה מה זה מגניב. שמעתי את כולם, אפילו את האינדיגו שניסה לחפש בנרות משהו בטבע שצבוע באינדיגו, אך ללא הצלחה. שמעתי, אך עדיין בחנתי את המבוגר בזמן שהסתכל על המזרקה.

לפתע המבוגר הפנה את מבטו אלי, חייך לעברי חצי חיוך וסימן לי בראשו להסתכל לכיוון המזרקה. הסתכלתי עליה וראיתי את זה. ראיתי את קרני האור שנשברים על המים במזרקה ויוצרים ביחד את קשת האנשים שחיים פה. איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? ניסיתי להפנות את תשומת ליבו של ההמון לכיוון הקשת בענן שנוצרה על מי המזרקה, אך איש לא הקשיב ולא הסתכל. כנראה שזאת הבעיה, כולם עסוקים כל כך בלהתווכח במקום לעצור לרגע ולהתבונן. להתבונן ולראות איזה דבר יפה נוצר ברגע שמשלבים את כל הצבעים. קמתי, התיישבתי על יד המבוגר והסתכלנו בשתיקה על הקשת בענן. "אז מה אתה אומר על המצב הסוציו-אקונומי בגואטמלה?", שאל לפתע המבוגר. היום הזה רק הולך ומשתפר, שמחתי. "אז ככה..."

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.