עידן דוייב

הצורך הכוזב בבית המקדש

והנה לכם החדשות בפסקה אחת: הרב עובדיה יוסף מגדף את הרב דוד סתיו במהלך המרוץ לרבנות הראשית, דבר המוביל לאלימות כלפי הרב סתיו בפרהסיה, וזאת לאחר שכינה את מפלגת "הבית היהודי" כבית של גויים במהלך הבחירות האחרונות. הרב שלום כהן, איש ש"ס, מכנה את ציבור "הכיפות הסרוגות" בשם עמלק ופוסל את הרב שמואל אליהו כרב. הרב אליהו, מצדו, מנסה לגמד את הצהרותיו הגזעניות נגד השכרת דירות לערבים, נגד הקהילה הלהט"בית ובעד נקמה בחילונים. יאיר לפיד, יו"ר מפלגת יש עתיד, מבקש לכפות על החרדים גיוס לצה"ל. החרדים בתגובה משחררים את נשק יום הדין ומכריזים על "שעת שמד". כפועל יוצא הם מכנים חרדים במדים בשם חרדקים, משתמשים באלימות כלפיהם ומקשיחים עמדות. נשות הכותל, המגיעות מדי ראש חודש לתפילות בכותל, זוכות ליריקות וזריקת חפצים מהצד האורתודוקסי של הקיר. הרב מצגר, הרב הראשי לישראל, חשוד בהטרדה מינית והלבנת הון, בעוד הרב אברהם יוסף, בנו של הרב עובדיה, נחקר בחשד להפרת אמונים במתן כשרות של העסק המשפחתי שלו.

על בימת בתי הכנסיות ברחבי הארץ יעמדו מחר האישים המוזכרים כאן בפנים אבלות ובגב כפוף. הם יישאו נאומים על שנאת חינם, על חורבן המקדש, על האחדות שהייתה ואיננה. הם יתבלו את הדרשה שלהם במקורות תלמודיים, בציטוטים מהתנ"ך ואולי אפילו בשירה מודרנית. הם ישתדלו בכל הכוח העומד להם כדי לעורר בקהל השומעים כיסופים וערגה לבית אשר בחר ה' לשכן את שמו שם. והציבור? יזוע באי נוחות על הרצפה. לא. לא בגלל הצביעות הזועקת מהמילים הריקות של הדורשים. לא בגלל גועל הנפש שמתרחש בשנייה שהם מסיימים לנאום. לא בגלל תעשיית השקרים המשומנת בכסף, שררה ואלוהים שיצרו לעצמם מנהיגי הדת. פשוט כי לא נוח לשבת על הרצפה שעות ארוכות תוך כדי צום.

תשעה באב תשע"ג. יום שבא להקיא כבר ממה שהוא מסמל, מהמילים המכובסות והריקות שירשו את האמת שנעדרת ממנו כבר ממזמן. מהצביעות. מגלגולי העיניים, מהטכנוקרטיה הדתית שמשוחררת מחשבון נפש ומנהל תקין. מישהו באמת מאמין לקול הקינה הדק שיעלה מחר מרחבת הכותל המשוסעת עד כאב? מישהו באמת מאמין שיש כיסוי, שיש עתיד למושג הזה שנקרא "אהבת חינם"? מישהו מתכוון להתעסק מחר בעניינים מהותיים יותר מאיזה בית קפה פתוח בתל אביב במהלך הצום?

ונניח, נניח שהיינו ספוגים באהבת חינם, והיינו חיים בחברה סולידרית ומתוקנת, ופינו וליבנו היו שווים, והצדק היה לרגלינו. האם מישהו מאתנו היה מעוניין באמת, אבל באמת, בהקמת בית מקדש? מישהו היה מתגעגע לבשר שרוף שיהווה אתנן לכפרת עוונות בפני האל? מישהו באמת מעלה על דעתו שנחזור להקטיר קטורת? למנות כהן גדול? לעלות ברגל לירושלים שלוש פעמים בשנה? מישהו באמת מאמין שבית המקדש הוא ערובה לצדק? הבטחה לגאולת עולם? ספק. והספק הזה גדל משנה לשנה ומכרסם את תודעת המקדש, וטוב שכך.

אין לנו חפץ, ואין לנו צורך בבית מקדש. והסליחה עם הרבנים האפולוגטיים שקובלים על כך שאנחנו לא מבינים עד כמה הוא חסר לנו. אנחנו מבינים. טוב מאוד אפילו. בית המקדש מעולם לא היה מקום אוטופי של שלווה ושלום, אלא מוקד מרכזי לאינטריגות בין קבוצות שונות ושונאות שהרכיבו את העם היהודי. בית שני לא נחרב בגלל שנאת חינם, אלא בגלל שאף אחד כבר לא חפץ בו. בגלל שהוא לא היה מקום של אחדות אלא מקום של פילוג. מרכז של שחיתות מוסרית ופוליטית שלא ענה על שום צורך של בני אדם, להוציא אנשי שררה וכוח. אין שום סיבה שנפגין אבלות מדומה ביום הזה, שנמרר בבכי ונקרא את מגילת איכה ונמציא לנו עולם שאיבדנו. מוטב יהיה אם נתרכז ביום הזה בהתדיינות ובתיקון פנימי מאשר בבזבוז אנרגיה על הפקת דמעות תנין.

 **בשולי הדברים**

בבית הכנסת שבקמפוס הר הצופים יש חלון פנורמי המשקיף אל הר הבית. גבעות מוריקות לצידו, ציפורים עפות בשמיו ועננים לבנים שטים בים של כחול בהיר. תמונת מאקרו מרהיבה. חבל שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

 

 

 

 

 

מאמרים נוספים מאת עידן דוייב

יום זכויות האדם שמצוין ברחבי העולם בעשרה בדצמבר גורם להתעוררות רבה בקרב תנועות ואנשים המזדהים עם הרעיון.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.