נטע שליו

בחוץ - סגירת מעגל

נטע שליו, 3.10.2013

ושוב, כמנהגי פעם בפעם, התחלתי לספור את החודשים מאז אותה הכרה מחלחלת, מאז אותה תהייה חונקת.

ואט אט הורמו כל האצבעות, ושוב, ושוב...

ותהיתי מתי..., מתי אוכל להתעמת עם האמת? ותהיתי גם למה..., למה לא להמשיך עולם כמנהגו?

אך דוקא אותו יושר ואותה כנות שחונכתי עליהם הם אלו שלא אפשרו לי להתיישר עם כולם, להרכין את הראש ולהמשיך קדימה. לא יכולתי עוד להתמודד עם הרגשת הצביעות שחלחלה בי. מידי שבוע, ובעיקר מידי שבת.

חשבתי, שברבות החודשים אמצא לעצמי אלטרנטיבה. שאוכל להעמיק ולחפש, ולמצוא משהו שאינו כופה איזה אלוהים חוקר ובודק, מבכר ומעניש, משהו שאינו כופה את אותו אלוהים שנמצא בפרטים הקטנים. קיויתי למצוא מרגוע לנפשי הסוערת בדבר שיכיל את צרכיי הרוחניים, שהותרתי אותם יתומים. אך טרם מצאתי, והחודשים עוברים והשנים חולפות. ובינתיים איני מסוגלת עוד להישאר עם "יש" שאינו אמיתי לי, רק בגלל שאני נותרת עם "אין" שאינו מספיק לי.

ואני זו אני, וזה הוא חלק מסיפור חיי, ובו - מעין צורך בלתי נשלט תובע וידוי. כאילו, כל עוד לא אגיד, זה לא באמת קיים. וכל עוד זה לא קיים, אני נעה בעולם של צביעות.

איני בזה כלל למי שהחליט "להשאר בארון" הקהילתי המגונן וערכי. להיפך, הבנתי אותם עושה את ההחלטה שלי יותר כואבת.

וחששתי. מהצער של המשפחה, מהתמיהה של החברים, מהרכילות הקיימת ("שמעת שהבת של.... כבר לא דתיה? מי היה מאמין? בגיל כזה?!"). חששתי מההתמודדות עם מה שקרוי אצלנו -"ניסיונות" (שעצם בחירה תרבותית במילה זו מעידה אלף מילים על הציפיה מה"מתמודדים"), חששתי מהמורכבות שאני דנה את ילדיי אליה, ואולי, באיזה מקום קמאי עמוק, חששתי אף מיום הדין...

ולמרות זאת. וסיפרתי אט אט למשפחה, במעגל הולך וגדל, וסיפרתי לחברים וקולגות ומצאתי עצמי מספרת אף למכרים חדשים. לחלק היתה אכזבה. לחלק היו שאלות. לחלק היתה הפתעה. אך להרגשתי, מעגל סובבי הקרוב לא באמת התפלא. כנראה מי שהכיר באמת את נפשי המורכבת והחוקרת ידע לזהות את הנטעים.

לא אכחיש, יש אי נעימות, יש הרגשה שאכזבתי, יש הרגשה שניפצתי. אבל יש גם מעין שחרור גדול. והרגשה שמעכשיו מתחילה ההתמודדות האמיתית וכל דבר שאחליט יהיה מתוך מחשבה מעמיקה והחלטה אישית.

ורק לילדיי טרם סיפרתי. עוד לא החלטתי איך, עוד לא החלטתי מתי. אני רק מכינה את הקרקע, שלהם... ומסבירה להם שוב ושוב כי זה לא משנה במה אדם בוחר להאמין, או מה הוא מחליט לקיים, כל עוד הוא אדם טוב שמכבד את לבריות ומהווה חלק פעיל ותורם בתוך החברה. ודעתם נוחה מדבריי, זה נשמע להם אמיתי. ואיך יראה הבית? איך תראה השבת? איני יודעת עדיין. אך לא יכולתי לחכות יותר לרגע שאדע.

ועדיין, ואולי בגלל כל מה שעברתי, אני עוד מקווה שגם הם יגדלו להיות דתלשי"ם. כי למרות שאני כבר "יצאתי", אותו עולם מלא ומקסים עדיין מהווה חלק ממני, תמיד ארגיש גאווה כשאראה את בני הכיפות הסרוגות עושים חיל. תמיד ארגיש עקצוץ בעיניים לשמע הניגון של "לכה דודי". תמיד אתרגש בעיקר מחתונות זכות של דתיים ותמיד אשאל: "איזה שבט אתה?" כדי לשייך אדם לשכבת גיל, ולא משנה כמה פתטית אני נשמעת.

פתיחת המעגל: לחזור בשאלה - האם זו התשובה?

מאמרים נוספים מאת נטע שליו

אין לנו טלויזיה. לא מסיבות דתיות כמו מסיבות תרבותיות. אם שומעים על סדרה טובה, מחפשים באינטרנט, לא צריך לרבוץ ולזפזפ לשם כך.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.