עליזה גרשון

לצעוד בגאווה

עליזה גרשון מצו פיוס חושבת שלכל אחד הזכות ואפילו החובה לחיות את חייו ע"פ בחירתו. מצעד הגאווה הוא הזדמנות לתמוך בהפגנה של עמדה שהיא בדיוק ככל הפגנה אחרת

(פורסם במעריב, 29.7.2010)

בעגה המשטרתית קוראים לזה "פשע שנאה". בשפה פחות מקצועית זה נקרא רצח. שני הצעירים שנורו בשנה שעברה בבר-נוער בת"א נרצחו. אין שום מילה אחרת לתאר את שקרה שם. תל אביב, העיר שרואה עצמה כאי של פלורליזם, מעוז של נאורות, הופתעה ממעשה כה קיצוני של שנאה על רקע של אורח חיים והעדפה מינית מסוימת.

בירושלים, לעומתה, הכעסים והתהום הפעורה בין חילונים לדתיים, בין המאמינים בתפיסות עולם שונות, מוכרים הרבה יותר. כארגון אנו פועלים בדרכים שונות במטרה להנמיך את הלהבות המאיימות לשרוף אותנו, וכדי להזכיר לכולנו שחייבים למצוא את הדרך לחיות כאן יחד חיים של שפיות. במקרים רבים זה עובד. במקרים רבים לא פחות זה נכשל.

מצעד הגאווה שיתקיים היום בירושלים הוא הזדמנות להזכיר לכולם שלכל אחד הזכות ואפילו החובה לחיות את חייו על פי בחירתו. זאת הזדמנות לתמוך בהפגנה של עמדה שהיא בדיוק ככל הפגנה אחרת: לחרדים הזכות להילחם על תפיסת עולמם ולהפגין נגד פתיחת חניון בשבת. לתושבי ההתנחלויות הזכות להפגין נגד פינוי שטחים. לאלו המעדיפים את בני מינם הזכות להפגין נגד האלימות שהופגנה נגדם ובעד זכותם לחלוק את חייהם עם מי שיבחרו.

יש שיאמרו כי קיומו של מצעד הגאווה בירושלים הוא התרסה מכוונת כנגד הציבור הדתי והחרדי. אחרים יגידו, ובצדק, שאיש בירושלים אינו מונע מהקהילה ההומו לסבית לקיים את חייה ואין לה למעשה סיבה לקיים את המצעד. אבל לצעידה בירושלים יש משמעות נוספת, מעבר לאמירה הראשונית של "תראו אותי, תסתכלו עלי". במדינה שבמגילת העצמאות שלה מופיעים ערכים של שיוויון וחירות אישית לכל אזרחיה, במדינה שמתנהלת על פי כללי משחק דמוקרטיים, אנו חייבים לקבל את זכותו של כל אחד לחיות על פי תפיסת העולם שלו. ברמת הפרט, לכל אחד שמורות אותן זכויות כאדם וכחבר בקהילה.

יחד עם זאת, איננו יכולים להתעלם מהמורכבות בסוגיית אופייה של מדינת ישראל, ומהעובדה שכל אחד מהמגזרים והקבוצות רוצה להשפיע על גיבושו של אותו דבר חמקמק הקרוי "אופייה של מדינה". לרוב מדובר בסוגיות הנוגעות לפרהסיה, לא לד' אמותיו של האזרח, ולכן הן מהוות שדה קרב במלחמה בין השקפות עולם, מסורות, תרבויות ולעיתים אפילו אינטרסים לגמרי ארציים.

מצעד הגאווה בירושלים הפך לעוד סמל במאבק המתמשך בין דתיים לחילונים, בו צד אחד אומר "משוקצים" והשני מחזיר ב"פרימיטיבים וחשוכים". הוא מאפשר היום, לכל אחד מהצדדים, להקצין עמדות ולהתבצר בהן. אבל ברור שאפשר גם אחרת. הכל תלוי במנהיגות של כל צד ובאופן בו יוצגו הדברים .

הרצח הנורא בבר נוער הוא תזכורת כואבת לכך ששנאה תהומית יכולה להוביל לאובדן חיים. שנאה היא דבר מסוכן, מעוור, מפחיד. הרצח הוא תזכורת לכך שהתהום הפעורה בין חלקיה השונים של החברה הישראלית עודה קיימת ומאיימת. להפריע למצעד הגאווה בירושלים פירושו להעמיק את התהום עוד יותר.

אביגיל שפרבר תצעד בירושלים בגאווה

וגם: על גאווה ומנהיגות דתית

מאמרים נוספים מאת עליזה גרשון
מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.