לא רק חורבן בתי המקדש / חגית ליפשיץ

הפוסט "לא רק חורבן בתי המשפט" נכתב עבור צו פיוס ע"י חגית ליפשיץ.

אתחיל ברשותכם מהסוף. אם תרצו תקראו את ההתחלה אחר כך.
הסוף הוא שיש לקח ידוע ומוכר, וטחון עד דק, במה שקשור לחורבן הבית. כל בית. הלקח של שנאת חינם. הלקח של אהבת חינם. הלקח שמזמין אותנו לחפש את האהבה בלבנו ולהתרחק מהשנאה. ולקחת אחריות אישית. זה מוטל על כל אחד מאתנו, ולא נוכל להושיט אצבע מאשימה אל הזולת ולרחוץ בניקיון כפינו.

אלא שיש כאן מכשלה קטנטונת: איך עושים את זה?... איך מחליפים את הלב הכועס, את השכל היודע ואת האוטומט הפנימי שלנו שמחפש אשמים ומוקיע אותם על סמך אמת מידה ודאית, שנמצאת בנו, ואומרת: "זה נכון וזה לא נכון. זה ראוי וזה פסול" ?

הרי זהו בדיוק מה שמעורר מחלוקת! הרי כל דעה שלי, נכונה ומוצקה וצודקת ככל שתהיה, עלולה להיתקל בדעה אחרת, נכונה ומוצקה וצודקת בעיני עצמה, לא פחות משלי...

וזהו, שדיאלוג הוא בדיוק המקום שבו חשוב לי להבין מה האחר אומר ולמה הוא מתכוון, ולאו דווקא להסכים אתו.

והסכמה היא שאנחנו מחליטים לעשות ועושים – לא מה אנחנו שכנענו אחד את השני שהוא האמת והנכון והצודק – אלא מה שהסכמנו ששנינו יכולים לחיות אתו בשלום. ששנינו יכולים לקבל בו מקום ראוי ומספיק טוב בשבילנו, גם אם לא מושלם.

ושלום זה ששנינו מחליטים שדבר אחד מחבר בינינו, מעבר לכל אי ההסכמות וכל הטענות והקושי בינינו – הרצון לחיות ביחד בשלום. הנחישות שאי ההסכמה בינינו היא המנוף לחיים טובים יותר בינינו. שהמחלוקת והקושי הוא נתון, ושלא ניתן לו בשום פנים ואופן להרוס את חיינו. שיש ערכים שמשותפים לשנינו, מעבר לכל אי ההסכמות.

והנה ההתחלה, למי שמתעניין:

ט' באב – יום שמציין אסונות ופורענויות מימי קדם ועד ימינו. מונה הרמב"ם: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים); וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, (ביתר בזמן מרד בר כוכבא), והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).

ועוד אסונות : גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290, גירוש ספרד בשנת 1492, פריצת מלחמת העולם הראשונה, הוראתו של הרמן גרינג על תחילת הפתרון הסופי, יציאת הרכבות הראשונות מגטו ורשה לטרבלינקה.

ואיך זה קשור לדיאלוג בחברה הישראלית? זה קשור ועוד איך, מפני שאנו נוטים לייחס את חורבן בית המקדש למלחמת אחים, שלא רק שהיא מיותרת וכואבת והרת אסון, היא מתחילה ונגמרת באי הבנה, בטעות, אבל גם ברגשות של כעס, שנאה, נקמנות...

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

מי לא שמע על אגדת החורבן על בר-קמצא – שנוא נפשו של עשיר גדול מירושלים שערך סעודה, ושהוזמן אליה בטעות? כי העשיר רצה להזמין את דווקא קמצא, אותו אהב, אבל המשרת טעה...

ומי לא שמע על אי ההבנה הגדולה, של בר-קמצא, אשר חשב לעצמו בקבלו את ההזמנה: בודאי העשיר הזה מבקש להתפייס...?

ואיך שהכול הסתבך, כי העשיר קרא לגרשו מביתו, ובר-קמצא ביקש שלא ילבינו פניו ברבים, ואף הציע לשלם את דמי הארוחה, והעשיר התעקש וגרשו בבושת פנים...

ואיך נכחו שם חכמי ישראל, שלא התערבו ולא מנעו מהעשיר, מארחם, לבייש את בר-קמצא ולגרשו...

ומי מאתנו לא מכיר עד לאן יכולים עלבון וכעס להוליך? ומה עמוקה וקשה והרסנית היא הנקמה של אדם שנפגע עד כדי כך?

והוא הרחיק עד רומא, בר-קמצא הפגוע, וסיפר לקיסר שהיהודים מורדים בו, ותחבל תחבולה להוכיח את דבריו לקיסר, והציע לו שישלח להם עגל לקורבן, אך דאג להטיל בו מום, בכדי שכוהני ישראל לא יוכלו להקריבו וכך נתן בידי הקיסר "הוכחה" שהספיקה לו, שאכן היהודים מורדים בו... וכל השאר הוא היסטוריה... בית המקדש חרב.

על מה נחרבים בתים? על מה נהרסים חיים שלמים? מה אנחנו מחויבים ללמוד ולהפיק לדורות הבאים?

ואיך נוכל לזכור את העשיר ואת בר-קמצא בכל מקרה של קושי עם מישהו אחר בחברה שלנו?