נרות זיכרון

לפיוס מצטלם היטב דרוש חשבון נפש נוקב / יונתן יבין

"כשיצחק רבין נרצח בכינו בחרדה מפני הבאות. זה היה בכי טבעי, מספד ליום קטסטרופה. היום אנו בוכים בכי הגיוני, בכי של תוצאה, של ירידה מנכסים מוסריים. לא שכחנו, איך אפשר לשכוח? הרי אנו חיים את תוצאות הרצח הזה יום-יום". יונתן יבין עדיין ממתין לימין אחראי כדי להתפייס איתו.

 יונתן יביןחמש-עשרה שנה לאחר הערב ההוא בכיכר שבו הכל נעצר, המחשבות על המילה הנאיבית "פיוס" מעלות על השפתיים חיוך לא נעים, כזה שעוטה אדם בעת שהוא נאלץ להגיד דבר מה תקין-פוליטית שבו הוא אינו מאמין. מקץ עשור וחצי מומלץ לכולנו להרהר בפיחות שחל במילה זו, "פיוס", ובמה שנותר מהרעיון שמאחוריה.

, שכחנו, או העדפנו לשכוח. אנו ישנים טוב יותר כשאנו מכסים את הגוף הארוך של אשמתנו בשמיכה הקצרה של ההדחקה. העדפנו לשכוח את האווירה ששררה כאן בחודשים שקדמו ליום שבו נורתה המדינה בגבה, את רצח האופי המתמשך שביצעו מי שחבשו ועוד חובשים את כס השלטון. הסכמנו להתעלם מחשבונות העבר ולנסות להתפייס למען העתיד. וכשזה לא עבד (באופן טבעי), בחרנו להתייאש. השמאל מהימין, הימין מ"חשבון הנפש" (זוכרים?) וכולם כאחד מעצם האפשרות לפיוס.

בדיעבד כינינו את האווירה הארורה של החודשים שקדמו לרצח בשם המכובס "דה-לגיטימציה". דה-לגיטימציה היא מה שעוללו לרבין עם מדי קצין אס.אס וארון קבורה והפגנות שקראו במפורש לרציחתו. דה-לגיטימציה, כאילו היתה ההסתה שלוחת הרסן מין שובבות, תופעה שאינה חוקית לגמרי ובכל-זאת כולם משתתפים בה, כי אין לה קורבנות, כמו לקבל קצת כסף בשחור. חלטורה.

אבל זו לא הייתה דה-לגיטימציה. זו הייתה הכשרת קרקע מתמשכת לקראת הרצח הפוליטי החמור מכל: של ראש מדינה. של המנהיג האחרון שהיה כאן. של האיש שראה עשרים שנה לפני כולנו לאיזה גהינום עלולים חיינו להפוך אם לא נשכיל להשכין שלום: פיגועים מחרידים בתדירות שבועית בשנים הרעות, ואומה מבודדת משכניה, מפוררת פנימית, ומוקצה מחמת המיאוס בין עמי העולם בשנים שהן לכאורה הרעות-פחות. לכאורה.

_ _ _

יצחק רבין זהיום אני מבכה את רצח רבין יותר משביכיתי אותו בלילה ההוא, הארור, של נובמבר. אז בכינו כולנו בבהלה על מה שהעזו לעולל כאן, בכינו בחרדה מפני הבאות. זה היה בכי טבעי, מספד ליום קטסטרופה. היום אנו בוכים בכי הגיוני, בכי של תוצאה, של ירידה מנכסים מוסריים, בכי שכל אחד מאיתנו בוכה עם סיבה טובה משום שכל אחד מאיתנו סובל. לא שכחנו, איך אפשר לשכוח? הרי אנו חיים את תוצאות הרצח הזה יום-יום.
, אני מבכה את רצח רבין באלימות בכבישים, בפשיעה, בפילוג החברתי שמאכל את העם ממעיו, בקיטוב הכלכלי שנוטע צריחי פאר בצד פחונים, בעושק ניצולי השואה, הנכים והקשישים, באופורטוניזם, בשחיתות השלטונית ובאפסות ההנהגה, בחינוך הגרוע ובתרבות השטוחה, בבהמיות שהיתה לבון-טון, במכירת סוף המדינה שאת פתיחתה הכריזו שלוש יריות בכיכר; ומתאבל על הרצח כל אימת שעוד מיעוט כוחני גורר את המדינה לעוד סיבוב של "טנגו רגרסיה": צעד אחורה, ואז עוד שניים לאחור. סקובידו.

האפשר עדיין לקוות ל"פיוס" בכלל? ואם כן, פיוס בין מי למי? ומהו בעצם ה"פיוס" הזה? אנו משתמשים בַמילה לתיאור גישור בין נצים, אך לא היתה כאן מריבה אלא קרע, קרע של ממש. הוא דורש ראשית חוכמה וידוי ובקשת סליחה - שכמותם טרם שמענו. במקומם אנו עדים לרעות הולכות וחולות, שאותה דה-לגיטימציה העניקה להן לגיטימציה. הפיוס שאנו זקוקים לו אינו חיבוק הוליוודי שמצטלם היטב בכרזות, אלא עבודה קשה: מיגור האכזרות, הגזענות, הקיצונות והעבריינות, וקידוש נקיון הכפיים, הציות לחוק, החמלה והמצפון המוסרי.

_ _ _

ייאמר כאן ללא כחל ושרק: החשבון מונח בצד ימין של השולחן. לאחר הרצח העניק השמאל לימין השפוי הזדמנות הוגנת לאותו "חשבון נפש", לניקוי אורוות, לטיהור "מחננו". חשבון הנפש לא נעשה, אדרבה, הימין התעטף בצדקתו והקצין, הקרע החריף והיה לאיבה מוחלטת. כיום הופכים שני הצדדים זה את זה לאויבים מהסוג שבעוד חמש-עשרה שנים יאחזו קלשונות במלחמת אזרחים.

למצב זה איננו יכולים ואיננו רשאים להגיע. חוב כבד יש לנו, לשישה מיליון יהודים, לאלפי חללים ופצועים, לרבבות לוחמים שחזרו מהקרב ולשבויים ולנעדרים שלא. יש לנו חוב לבנימין זאב הרצל, לדויד בן-גוריון וכן - גם ליצחק רבין. ובמיוחד ובאופן פרקטי, יש לנו חוב לעצמנו, שתשלומו מתבטא בשימור החוק והמוסר: חובת קיומנו הנאור. אין אידיאולוגיה שמצדיקה התחמקות ממנו.
, השמאל ממתין, הוא תמיד ממתין. והוא גם תמיד אופטימי. המרכז - אלה שאינם יודעים לשאול ומעדיפים שלא לחשוב - הולך ותופח, ולא בכדי. הגאולה חייבת להתחיל בלידתו של ימין חדש, פתוח, אחראי וזקוף, שמגנה כל אלימות באשר היא ומציית לחוק - לצד עמידה נחושה (במגבלות הדמוקרטיה) על זכות היהודים למדינתם. על ימין כזה להכיר בכורח של פשרה טריטוריאלית, בזכות הפלסטינים לחיות בשלווה, ובחובת ציותם של חיילי צה"ל לפקודות הצבא לפני ציות לצו הרבנים.
, זו נקודת הבסיס היחידה שממנה ייתכן פיוס כלשהו, איחוי העם (שהימין, אגב, מעוניין בו הרבה יותר מהשמאל). זו גם האפשרות היחידה שיש לה עתיד בר קיימא. המרכז והשמאל - רוב העם - ממתינים לימין אחראי שיתפייס - אך בתנאים מקדימים אלה. אנו מרבים להלין על שאין "פרטנר" פלסטיני להתפייס עמו; האם יימצא פרטנר ישראלי?

 לכל הטורים של יונתן יבין

 ומאיר הירשמן בטור תגובה

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.