כפר עציון

15 שנה לרצח - תמונת מצב / לינוי בר גפן

לינוי בר גפן יצאה לתור את הארץ מעבר לקו הירוק, ומצאה משני צדדיו אותה אינפנטיליות ואדישות. המתנחלים מחכים לאישור מבתי הקפה בתל אביב, ובבתי הקפה בתל אביב מתמקדים במחיר העגבניות בתפריט. מזל שישנו הצורר מטהרן כדי להוציא אותנו מעט משלוותנו. 

לינוי בר גפןכבכל שנה, עת נכנס חשוון, מצווים אנו לקיים הלכות שמאל ולדבר כל הלילה על מותנו, עד אשר יגיעו תלמידינו ויקראו לנו לכיכר לקריאת "שמע, יש עצרת".

אלא שדווקא סמוך ליארצייט החמישה עשר החלטתי שזה זמן טוב לראות מה שלום שוטמינו, שבאותו לילה מנעו בשלוש יריות עתיד של שלום בטוח עד קץ הימין. אה. סליחה. טעות פרוידיאנית. עד קץ הימים. אז נסעתי ליומיים תזזיתיים ביהודה ושומרון.

סיירתי במאחזים בלתי חוקיים שרובם כבר מזמן לא נראים כשני פחונים, גנרטור וכלב כנעני תועה אלא כשכונות קבע לכל דבר, ראיתי את הבורגנים השבעים של אפרת אל מול עוניים של מתחרדי בת עין מערב, ליטפתי את העיזים היפות של חוות "גבעות עולם" ואת הילדים של חוות גלעד וראיתי שיפה הארץ עד מאד. אלא שככל שמתעצם יופיה, כך מחנותיה האנושיים הולכים ונתונים יותר ויותר בהלך רוח סכיזופרני משהו.

כפר עציון
כפר עציון: יפה הארץ עד מאד

השמאלן היושב במישור החוף בטוח שכוחו התדלדל עד כדי אימפוטנציה אנושה. הממשלה אינה ממשלתו, עיתון "מעריב" נפל שדוד אל מול חסידי בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד, אברי גלעד נשמע כמו אברי רן ובעולם הכריזו ברית מדינות תאומות בינינו לבין דרום אפריקה של שלטון האפרטהייד. "האספסוף מולך עלינו", נאנח השמאלן כשהוא גולל בעכברו את מנהרת הטוקבקים תחת עוד ידיעה של גדעון לוי. "מזל שהצדק אינו נבחן בפופולאריות", הוא מתנחם.

אלא שכשיצאתי מהקו הירוק כמו קיבלתי תמונת מראה של התבוסה השמאלנית, רק בגירסת הימין:
, הממשלה אינה ממשלתו, "הארץ" הוא העיתון החזק במדינה ומיליוני קוראיו כבר עמוק עמוק בשלב האופרטיבי של התכנית למסור חבלי מולדת, הקפיאו לו את הבניה ואולי עוד רגע את הילודה, המשטרה והצבא עושים יד אחת עם הפלסטינים וארגוני השמאל מקבלים תקציבים של מליארדים מאירופה בעוד שלארגוני הימין יש רק איזה שני אוונגליסטים שזורקים כמה סנטים. "השמאל מולך עלינו", נאנח המתנחל כשהוא גולל בעכברו את מנהרת הטוקבקים תחת עוד טור של מנחם בן. "מזל שלצדק שלנו נמצאת הוכחה בבחירות פופולאריות", הוא מתנחם.

ובעוד שני הצדדים הניצים רואים עצמם על סיפה של תבוסה איומה, נותנים הם פתח ולגיטימציה לילד שבהם לפרוץ ולהוביל את מערך התגובות: בכל מקום שבו טיילתי ביומיים האלה, חזרה על עצמה טרמינולוגיה דיכוטומית לחלוטין המבקשת להגדיר את הציבור מהליכוד שמאלה ב"אוהב" ו"שונא", "מחבק" ו"מכה". מין היפר-אמוציונאליות שכזו, המתעלמת מהעובדה שאגפים גדולים יותר ויותר בציבוריות הישראלית (המוגדרים בפיהם עדיין כ"שמאל" או כ"שמאל מתפכח") עברו למצב צבירה אדיש לגמרי, עברו מ"אין ערבים - אין פיגועים" ל"אין פיגועים – אין ערבים" והוסיפו "וגם אין מתנחלים".

אדישות, חברים, אדישות מוחלטת במערב הארץ. בתוך גבולות 67 בחרו בהתמודדות שמזכירה מאד פעוט נבוך המכסה את עיניו ובטוח שכך, כשהוא אינו רואה את העולם – העולם גם אינו רואה אותו, ובא לציון המנוזל גואל.

וכך, בעוד הימין דורש לקבל כבר את החיבוקי שלו מיושבי צהלה, והשמאל רוצה להעמיד פנים שמחיר העגבניות המאמיר הוא הבעיה הקשה ביותר שאיתה הוא צריך להתמודד אקטיבית, אלה ואלה נתונים בתהליך אינפנטיליזציה המזגזג בין תחושת תבוסה איומה לאמונה בניצחון שעוד יגיע. מאופוריה לגוועלד ובחזרה.

לכן, מסקנתי היא שאינפנטיליות היא גם מה שיאחד אותנו ומזל שיש מי שמקדיש ימיו לשם כך: כי בדיוק ביומיים שסיירתי ביו"ש אחמדיניג'אד הגיע לדרום לבנון וחילץ הן ממארחיי והן מקרובי בבית התל אביבי את אותה התגובה בדיוק: היסטריה מוחלטת ומופרכת, הנשענת על בורותנו הקולקטיבית בתחום מדעי האטום וידיעותינו המרובות בתחום מגילת אסתר. איזו עוד דמות מצליחה ללכד כך את כל קצוות הארץ?

איזו עוד דמות הייתה מוציאה מאיתנו אחווה שכזו, ששורשיה באמונה היהודית-ישראלית העתיקה לפיה בני חלוף אנו בארץ האבות ולכן צריך להספיק מהר מהר לישב את כל הארץ / לברר איפה הדרכון הפולני של סבתא?

ומכאן, עת יתכנסו האלפים בכיכר ויבכו כיצד נפלו שדודים, שעה שביהודה יאמינו שהמנוולים האלה הרסו להם את הסיכוי להרחיב את נווה דניאל, יגללו נא אלה ואלה את הידיעות על הביקור ההיסטורי של הדיקטטור מטהראן מטר משער פטמה ויבינו שאלמלא היה קיים היינו צריכים להמציא אותו.

לכל הטורים של לינוי בר גפן

 

מאמרים נוספים מאת לינוי בר גפן
״אמיתות״ על יכולות פיזיות, טראומות מלחמה, סכנות יחוד - הכל יראה מגוחך בעוד אי אילו שנים
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.