על מה נחרב בית המקדש

על מה נחרבו בית המקדש הראשון והשני - אנחנו יודעים או לפחות מצטיירים כיודעים.
על מה ייחרב, חו"ח, הבית השלישי? על כך נטוש ויכוח סמוי.

הדיון האפוקליפטי על קריסת המדינה הציונית עולה בדרך כלל במסגרת הטחות אשמה ונבואות זעם משני צידי המתרס המדיני. אלו מתרים באחיהם כי אם רק יתמידו בלחצם על הממשלה לוותר על חבלי ארץ, יתעשת האויב ויקום כארי לטרוף את טלאיו של ישראל סבא. מנגד, מאיימים כי אם נמשיך להיאחז בגבעות ההיסטוריות המשופעות בבני ישמעאל לא ירחק היום בו לא תוכל המדינה היהודית לשאת את לחץ אומות העולם שימאנו לקבל את הדמוקרטיה האתנוקרטית שאנחנו מייצרים.

במישור מדיני-פוליטי זה, הדברים ברורים, הם מיוצבים על אדנים מעשיים למדי, שאבני היסוד שלהם הינם יחסי ישראל בעמים, יכולות כלכליות וצבאיות, פרספקטיבה דמוגרפית וחברתית, עקרונות ערכיים בהירים וכיו"ב.

יתכן חורבן

אלא שיש בקרבנו דיון עומק אחר לגמרי ועניינו – עצם ההיתכנות המעשית של חורבן בימינו. ימין ושמאל קלאסיים מכירים בסופיות העוצמה של העם הנבחר בבואו להלך בקרב אומות העולם. אומנם, יש ביניהם חילוקי דעות מהותיים באשר לפוטנציאל החוסן שלנו, באשר לדרוג הערכים הנשגבים שראוי שנדבק בהם כמדינה, אך אין להם ספק שטרגדיות קולקטיביות אינן זרות לחלופות העתיד שלנו, ממש כפי שאינן זרות, לצערנו, לעבר המשותף שלנו.

למולם, הזרם החרד"לי האולטרה ציוני, שמקדש – מילולית - את המדינה, שרואה בה חלק מתוכנית אלוהית שאינה הפיכה, מאתגר את הציונות הפרגמאטית, בין רבנית ובין ריבונית. מבשריה חסרי הפקפוקים של הגאולה, יודעי דרכיו של הקב"ה בוודאות גמורה ובאמונה בלתי מעורערת, אלו שאינם חוששים מעוצמות אדם וטבע "כיוון שה' עימנו", מצויים במחלוקת קשה ובלתי ניתנת לגישור מהותי עם חבריהם שלא גילו את האור.

אחינו, שמשוכנעים כי הם אוחזים במפתח אל העוצמה האולטימטיבית, אינם מפחדים כלל ולכן הם הולכים ומתנתקים מהשיח הארצי שבו רובנו משוקעים.

אשרי האיש שחורבן הבית השלישי לא מצוי בלקסיקון שלו.