צו 8 לסופרת יהודית רותם

10.2.2011

הסופרת החרדית לשעבר: "להיות ישראלי פירושו לדעת שיש אדמה מתחת לרגלייך"

אבינועם הרש

צו 8 - תעודת הזהות הערכית של דמויות מפתח בציבוריות הישראלית.

יהודית רותםשמי הוא יודית. זהו שמי ההונגרי שניתן לי בהולדתי (את שמי היהודי איש אינו מכיר). נולדתי בבודפשט בשלהי מלחמת העולם השנייה במשפחה אורתודוקסית, דתית מחמירה. עם הורי המנוחים ואחותי רותי תיבדל לחיים. הייתי מנוסעי "רכבת קסטנר", אולם הרכבת הגיעה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, בו שהינו שבעה חודשים, עד השחרור.

כשעלינו ארצה הייתי בת שלוש. גבעת שמואל הייתה תחנתנו הראשונה בארץ ומשם עברנו לשכונת זיכרון מאיר החרדית. התחנכתי במוסדות חרדיים ונישאתי בגיל שמונה עשרה לבחור ישיבה, אברך כולל.

תוך שתים עשרה שנים ילדתי תשעה ילדים. בנותיי יעל ורחל, הראשונה ושלישית, נפטרו. יעלי בהיותה בת שנה ורחלי כשהייתה בת חצי שנה. תודה לאל, אני אם לשבעה ילדים וסבתא לי"ט ("יום טוב") נכדים. אחרי עשרים שנות נישואין עזבתי את החברה החרדית ואת בעלי.

היום אני סופרת, מרצה בארץ ובעולם, ומסייעת לאנשים בכתיבת ספרם (אני קוראת לעצמי "אם פונדקאית"). הוצאתי לאור שמונה ספרים, הכוללים רומנים, נובלה וסיפורים קצרים וספר ילדים. כן הופיעו מאמרים וסיפורים קצרים שלי באנתולוגיות שונות. ספר ילדים חדש יתפרסם השנה, ורומן חדש נמצא כעת בתהליך הכתיבה. בן זוגי הוא הסופר משה בר-יודא. אני סבתא פעילה ורואה בסבתאות תפקיד חשוב ממדרגה ראשונה.

1. לאום: יהודי או ישראלי?

להיות ישראלי פירושו לדעת שיש אדמה מתחת לרגלייך, שיש לך עמדה, מעמד בעולם, שאתה חלק מקהילת-עם בעלת מטרות משותפות. גם יהודים שלא הצטרפו לקהילה הזאת, מבחירה או מלידה, נהנים מיחס של כבוד בעולם הודות לקיומה של מדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית. בסינתיזה הזאת, של שתי ההגדרות, אני דוגלת.

כמי שגורשה מהמקום שנולדה בו ואך פשע (בשין שמאלית וימנית כאחד) היה בינה לבין אובדנה, אני רואה את ישראליותי כנס, כסיבה להודיה מתמדת. "חי, חי הוא יודך" (ישעיהו). להרגשתי, הנס הזה ממשיך להתקיים בד בבד עם קיומה של מדינת ישראל.

היהודיות שלי היא הקרבה העמוקה שלי לכל מה שהוא יהודי, לעבר, לטקסטים בני כל הדורות, לאישים שחרתו בהם את חותמם, לגורל הלאומי. לא, אין סתירה אלא השלמה בין שתי הזהויות האלה, המתמוססות זו לתוך זו ונעשות מהות אחת.

2. דת ומדינה: ביחד או לחוד?

תודה (צו פיוס!) על שאתם גורמים לי לחשוב על נושאים שאיני מרבה לתת את דעתי עליהם, משום שחיי עמוסים, מורכבים ומלאים.

ובכן, בעולם אידיאלי הייתה צריכה להיות הפרדה כזאת. אני, למשל, סבלתי מנוכחותו של בית הדין הרבני בגירושיי ובהתוויית חיי החדשים, מהתערבותו הממשית, והמיותרת, בחיי ובחיי ילדיי. לדעתי, נשים היו נשכרות מהפרדה כזאת, כי הדת אינה רואה בנשים שוות ערך אלא מכשיר להולדה ולשימור השיטה.

3. חברה: השתתפות שווה בנטל?

כל מי שהוא אזרח ישראלי חייב לשאת בנטל באופן שווה – חרדים, ערבים, אמנים ואחרים, כמובן על פי כוחם ויכולתם.

4. שבת: איך צריכה להיראות השבת הישראלית?

קצת קשה לי לקבוע מה "צריך" ומה "לא צריך". אני חושבת שהשבת היא יום מאוד אישי, יום שבו אדם מחליף כוח ומתמלא לקראת ימי המעשה, איש איש בדרכו ובאופן המתאים לו. זה במישור הפרטי.
, במישור הציבורי, איני רואה את עצמי מוסמכת לדון בסוגיה זאת.
, דומה שהמציאות משדדת את מערכותיה בעצמה – חוקים, הפגנות, התכנסות של חרדים ודתיים בשכונות משל עצמם. כך נוצרת תמונת השבת הציבורית הישראלית.

5. חינוך: מהו המסלול האידיאלי מבחינתך?

אם מדברים על מצב אידיאלי, הייתי שמחה לראות בתוכנית הלימודים יותר ערכים הומניים ויהודיים, יותר דגש על תנ"ך, על ספרות כללית וישראלית ועל טקסטים יהודיים.

אולם הרוח החינוכית בבתי הספר היא תוצר של גורמים רבים, ובעיקר של המחנכים. איך מגדלים מחנכים להיות אנשים בעלי שאר רוח? או איך מגדלים אנשים בעלי שאר רוח שירצו להיות מחנכים?

שלוש שנים זכיתי ללמוד אצל אדם בעל שאר רוח, ר' שאול לוסטיג ז"ל. הוא הנהיג בבית ספרו את שיטת "תורה עם דרך ארץ", שהורתה וגידולה בגרמניה (בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20), הושפעה מהרש"ר הירש והונהגה בידי הרבנים הילדסהיימר וברויאר. זו השיטה האידיאלית בעיניי. לו הייתה מצליחה להשתרש בארץ, היו פני המדינה שונים בתכלית.

6. אזרחות: הפגנת הענק חשובה הבאה צריכה להיות בנושא:

שלום, תמיד שלום, כל עוד "שלום שלום ואין שלום."

7. מעורבות: קיבלת צ'ק פתוח. איזה פרויקט חברתי את מקימה?

אם לפנטז, אז עד הסוף. צ'ק פתוח חייב להיות גדול, נכון? את הצ'ק הנדיב הייתי מחלקת בין פרויקטים אחדים. קודם כל הייתי מעניקה מלגות למורים מצטיינים ועושה כל שאפשר כדי להעלות את רמת המורים בארץ, כי בהם תלויה הצלחת החינוך, ובלעדיהם אין לו תקומה.

שנית - הייתי מקציבה חלק מהכסף לתמיכה ביוצאים בשאלה. רבים משוועים להיחלץ מן העולם החרדי הסגור ולצאת לעולם הפתוח, אך השיטה החרדית היא טוטאלית ומהווה גם מסגרת כלכלית, ואף שאינה מקנה רמת חיים גבוהה, היא מאפשרת ביטחון מסוים, שחשוב לרוב האנשים.

את הכסף הייתי מייעדת:

  1. לטיפול נפשי - כי אי אפשר לצאת משם בלי "שריטות".
  2. לתגבור לימודי הליבה והכרת התרבות המערבית וכל דבר שיעניק להם אחיזה יותר טובה בעולם החדש שאליו הם יוצאים.
  3. למלגת קיום שתוחזר כאשר היוצא/יוצאת יתבססו וישתלבו בחייהם החדשים.

 

רצוני להדגיש כי היציאה מן העולם החרדי אינה מחייבת יציאה מן הדת ועזיבת ערכיה. אנשים שיוצאים מן החברה החרדית יכולים להמציא את עצמם מחדש. בעיניי, סיבות ראויות ליציאה הן הכמיהה והצורך בחירות מחשבתית וחברתית, הבחירה באורח חיים אינדיבידואלי והרצון לחיות חיים אחרים, להתבטא בדרכים אחרות, לממש חלומות אחרים ולהשתלב במרחב אחר.

חלק אחר מהמלגה הייתי מייעדת לנערות במצוקה - נערות אנורקטיות או בולימיות, נערות שנפגעו מינית או הושפלו, נערות שזקוקות להכוונה ולעזרה.

8. קפה: עם מי מהמחנה השני תרצה לשבת לקפה? עם מי בשום אופן לא?

אין בעיניי "מחנה שני" מובהק. אולי יש מי שבעיניהם אני כזאת.
, אני מוכנה לשבת עם כל מי שירצה לשבת אתי.

עוד צווי 8

 

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.