חורבן 2010 / אריאל ברמן

ירושלים של שנת 2010 נראית תענוג לעומת ירושלים של שנת 0010. אז מה? אריאל ברמן חושב שעדיין יש על מה להתאבל.

שרה כורעת ללדת. מוקפת רופאים מודאגים בחדר הלידה. שרה מבינה שמשהו לא בסדר ומחכה לבשורה הקשה שמגיעה מהר מהצפוי. הרופא הבכיר נכנס, ניגש אל שרה המודאגת ואומר לה, או את או התינוק. מישהו צריך ללכת. ההחלטה שלך. דממה. כולם מחכים למוצא פיה של שרה האומללה. בלי לחשוב פעמים, היא מודיעה: אני מקריבה את חיי לטובת התינוק.
היא קוראת לבעלה. מספרת לו על ההחלטה, נפרדת ממנו ומבקשת רק דבר אחד: שמור עליו, גדל אותו, אבל אל תגלה לו שהקרבתי את חיי למענו עד שיגיע לגיל 13. בליל הבר מצווה תספר לו, כדי שיאמר קדיש לעילוי נשמתי. הילד נולד. שרה נפטרה.
עברו השנים. ליל הבר מצווה הגיע. הקרובים מתכנסים לחגיגה, הם יודעים שהסוד הגדול עומד להיחשף הערב. האב והבן מגיעים לאולם השמחה. האבא נכנס עם הילד לחדר צדדי וסוגר את הדלת. כולם מחכים במתח מחוץ לחדר, בטוחים שהילד יצא משם בוכה מצער ורועד מהתרגשות.
הדקות חולפות באיטיות מייגעת.
כעבור חצי שעה, הילד יוצא עם אביו מהחדר שליו, רגוע ומחויך, מוכן להתחיל את החגיגה. ניגש לעמוד התפילה, ומתחיל להתפלל כחזן לראשונה בחייו. כולם מצפים להתמוטטות הרגשית שתגיע בכל רגע, אבל התפילה עוברת כרגיל וההיסטריה הצפויה לא באה. אין בכי, שום רעד, אפילו לא התרגשות קלה. הקדיש, נאמר גם הוא בצורה סטנדרטית ויבשה, ועינו של הילד לא מתכסה אף לא בטיפה אחת של דמעה.
הסתיימה החגיגה.
הדוד ההמום ניגש אל הילד ושואל אותו, איך יתכן שלראשונה בחייך שמעת על אמא שלך שהקריבה את חייה למענך וכלום לא קרה. הביט הילד על הדוד וענה לו: אתה, שגדלת עם אמא, שדאגה לך, עזרה לך וחינכה אותך, אתה יודע, שאם חלילה תאבד אותה אין מי שיוכל למלא את חסרונה והצער שתחוש יהיה בלתי נסבל. אבל אני, שגדלתי בלי אמא, שלא מכיר מציאות שבה יש אמא, אני לא איבדתי דבר. איך אני יכול להצטער על משהו שלא איבדתי.

בדיוק כמו אותו ילד גם לנו קשה להתאבל בתשעה באב. אנחנו שגדלנו בלי בית מקדש, לא מכירים מציאות שבה יש בית מקדש, לא מרגישים שאיבדנו משהו גדול וחשוב. ואם לא איבדנו כלום, איך אנחנו יכולים להתאבל?

בית המקדש נחרב לפני כ2000 שנה. אין ספק שמדובר היה ביצירה מופלאה. בניין שכמותו לא נראה. מרכז יהודי שוקק חיים שהכתיב את סדר היום היהודי. עד היום מתוך השרידים שנותרו לנו ניתן לקבל מושגים על גודלו ותפארתו של בית המקדש.
הוא נחרב.
עצוב.
באמת.
טרגדיה אמיתית לעם ישראל. אבל עברו כמעט 2000 שנה.
והאמת, בית המקדש לא חסר לנו. לא מרגישים את החורבן הנורא.
ירושלים של שנת 2010 נראית תענוג לעומת ירושלים של שנת 0010.
אז למה אנחנו צריכים להתאבל?
כי החורבן לא ארע רק לפני 2000 שנה.
החורבן הוא יום יומי.
הקושי שמלווה אותנו בחיים כאנשים ובפרט כיהודים, הוא תוצאה ישירה של החורבן.
מציאות החיים הקשה אליה התרגלנו, היא החורבן.
הצורך להזדקק לחסדיהם של עמים אחרים, זה החורבן.
הטרגדיות שרדפו את עמינו במהלך כל ההיסטוריה, גם הן חלק בלתי נפרד מהגלות שהחלה בחורבן בית המקדש.
האבל שלנו על חורבן בית המקדש איננו אבל על העבר. גם, אבל בעיקר על ההווה. כבר לימדונו רבותינו שדור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. המשמעות היא, שאילו היה עומד בית המקדש על תלו עד דורנו, היה נחרב בימינו.
אנחנו דור החורבן. גם אנחנו חלק מההיסטוריה שעליה נכתבה מגילת איכה.
אנחנו יושבים בדד.
על ירושלים 2010 נאמר דרכי ציון אבלות.
עלינו ועל שכמותנו מקונן הנביא ברחובות ירושלים.

על זה אנחנו צריכים להתאבל.
על חורבן 2010 לא פחות מאשר על חורבן 0070.