תשעה באב - מזיוף למשמעות / צביקה ארן

האם אהבת חינם היא התוכן המועדף למלא בו את תשעה באב? לפי צביקה ארן, חילוני שוחר יהדות, אחווה מעושה היא עוד שלב בדרך לאובדן המשמעות של זכר החורבן. מה יכול לגאול את היום ולהחזיר אותו אל התודעה? דווקא דיון ער ומהותי במחלוקת.

1. הייתי עסוק בהתחבטויות עמוקות על משמעות תשעה באב עבורי – חילוני אדוק, שהוא למעשה מסורתי, מאמין וקרוב. גיס חמישי בתוך הרוב היהודי שמתעורר ומשתוקק לזהות, קרבה ומשמעות.

כמו במועדים אחרים חיפשתי את ההקשר שלי. אני יהודי שרואה אמנם בהלכה דרך חיים משמעותית ומקור השראה – אך לא מכפיף את אורח חיי אליה. אני צם ביום כיפור (רובנו). לא מתגלח בין פסח ליום העצמאות (?!). מתרגש מההלל ביום העצמאות (ורץ להספיק חלק מטכס הדלקת המשואות). ועוד מורכבויות שקצרה היריעה מלתאר ולהסביר.

מיקמתי את יום השואה כיום אבל על הרצף שבין ייסודנו כעם בערב פסח לתקומה הלאומית. התעלמתי בהתמדה מרוב התעניות. יום רצח רבין נראה לי לטווח הארוך כהזדמנות לדיון פנים מדינתי (ולא יהודי בהכרח) על הדמוקרטיה, מרות החוק וחופש הביטוי. דווקא מתוך כבוד ל"מורשת רבין" שלא תחזיק מים כשילדי הנרות יהיו לסבי הנרות.

התחלתי לבנות ,לעצמי לפחות, רלבנטיות יהודית ישראלית לחגים ולמועדים, שאולי הייתה צריכה להיגזר מכוחות חינוכיים ורוחניים גדולים ממני, ובהיעדרה – כל אחד צריך לענות לעצמו על השאלות המורכבות הללו.

אז מה יישאר מתשעה באב בזיכרון הלאומי הנוכחי? לכל היותר זכר עקורי גוש קטיף. לא מפני שזה התוכן המועדף עלי (שמאלן מתנגד התנתקות כבר אז). תשעה באב יהפוך ליום חורבן ההתיישבות פשוט כי המתנחלים יתנחלו בלבבות בחלוציות ובלהט השמורים להם וימלאו את הריק – ובאותה הזדמנות ירחיקו את אחרוני המחפשים משמעות ביום הזה.

ומהו תשעה באב עבורי ? צמתי כמה שנים. הזיפים מבצבצים. נמנעתי מבשר, לולא הוכשלתי ללא כוונה בסנדביץ' עם נקניק. במשפחתי, בבית הכנסת שלנו, אצל הצמים והמקוננים – יש לזה תוחלת. בתודעה הכללית – אין:

אני בהמתנה לפגישה בעזריאלי ביום עצמו. והכול כרגיל. הכול. אמש אצל הוריי בזפזופ קצרצר בין ערוץ 2 ל-10 נתחוור לי שאין שום אזכור ממשי ליום הזה. ואם לא מדברים על זה בבית הספר בגלל החופשה, ולא עוסקים בזה בטלוויזיה אז היום כאילו לא קיים. התאיין מהמרחב הציבורי. שנאת חינם, עבודה זרה. אלה כותרות אנטי-רייטינגיות. ומנגד, הן מחוללות הרייטינג.
אני חושב שעל זה אני אתאבל.

2. בימי בין המצרים מזכירים לנו כאמור ללא הרף את הצירוף "אהבת חינם". שוחקים ומורטים את הביטוי כמו "שדרוג" שמזמן איננו מעלה או "מארז" שמזמן כבר איננו אריזה. למה מתכוונים ב"אהבת חינם"?

בעידן הניכור האורבני - איש איש לנפשו. אין שמות על תיבות הדואר. לא פותחים לגלישה רשתות אלחוטיות. חיה ותן לחיות. "אהבת חינם" בפרשנות הזו היא "עזבות'ך בחייך". צא לי מהפריים. שקט משדרים. לא לריב. להבות נמוכות. לאהוב קצר, לרגע, מרחוק. ולחזל"ש – לחזור לשגרה לקלל את הנהג בצומת, לרכל על השכנה מלמעלה.

שום דבר לא בחינם כידוע ולכן עם כל מי שמחוץ לטווח המשפחתי שלי, אהבת חינם פירושה "אל תתווכחו" התחבקו חיבוק חינם שקרי ומעושה – ויאללה לחג הבא בד' האמות, ברומנטיקה - קדימה לט"ו באב.

ומה עם היכולת להכיל את הוויכוח? לעודד אותו? לטפח מחלוקת לשם שמיים? למתוח את גבולות הסובלנות? להכיל שיח ולא השתקה?

נראה בתקופה האחרונה שבשם הרצון באיזה אחדות מדומה - בטעות חושבים ש"אהבת חינם" היא אחידות, הסכמה, חיבוק. ואילו אני מעדיף את המחלוקת. זו התרבות היהודית במיטבה.

לצערי החברה הישראלית לא תמיד יודעת לפרש את אלה הקוראים תיגר עליה, מתעמתים, המבינים אחרת את המציאות, העוקצים והמקטרגים והמקנטרים. אלה מייד הופכים לגזענים. מפלים. עוכרי ישראל. בוגדים. מוקצים.

חוסנה של קהילה נמדד ביכולת שלה לספוג ביקורת. להתעצב מתוך העימות. הביטחון העצמי שלנו צריך להיות מספיק גבוה כדי להבין שקריאות הנגד במקרה הרע – יעליבו אותנו, במקרה הטוב – יחזקו קונצנזוס מתגבש ובמקרה היותר טוב – אולי ישפרו אותנו לנוכח קריאות התיקון והתשובה. אינני נמנה עם תומכי שוברים שתיקה או מתנדבי מחסום WATCH, אבל אני חושב שהם הכרחיים לבריאותה ואיתנותה של החברה. אולי יותר ממפגשי ההידברות והגישור.

נכון. לעתים זה עולה לכדי הכפשה, דה לגיטימציה ופגיעה ממשית. אינני יודע לשרטט את הגבול, אבל אני משוכנע שהוא רחוק יותר מהמיקום שלו כיום. אנחנו חייבים להיות בטוחים יותר בעצמנו, בזכותנו, בעמידותנו כדי לאפשר דיון כואב, חריף.

איש חכם אחד (ועשיר) שאל אותי לא מזמן מה מיוחד בישוב דתי-חילוני, כמו חרוב בקדמת לכיש בו משפחתי ואני מתגוררים. אמרתי לו שבעיר ובמקומות אחרים גרים אנשים אחד ליד השני, ואנחנו גרים אחד עם השני. יהודים מכל גוני הקשת. כלומר לא להיות אחד ליד השני – ולאהוב לחינם בחטף. אלא להיות אחד עם השני מסביב לשעון. להתמודד. למתוח את גבולות ההבנה והספיגה. ולצמוח מזה.

מוקדש באהבת חינם לשכניי, חברי קהילתי ולאלה שרוצים להיות כאלה.

צביקה ארן – עו"ד, מרצה באונ' בן גוריון ומפתח ביוזמת מדד הקרבה של העם היהודי (The Jewish Peoplehood Closeness Index). לשעבר – מייסד ארגון "מידות" לדירוג עמותות, ממקימי המדרשה למנהיגות חברתית "נחשון" ואיש גל"צ. מתגורר עם אשתו ליאת ושני בניו יאלי ואוריה בקהילת חרוב מיסודה של תנועת אור בקדמת לכיש.