אנחנו צריכים לדבר
עליזה לביא

אנחנו צריכים לדבר

ד"ר עליזה לביא קוראת לישראלים למצוא את נקודות ההשקה שיאפשרו חיבור. אם זה עובד במישור האישי, באחד על אחד, אין סיבה שזה לא יעבוד כשתי וערב, לרוחב החברה הישראלית

"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". כך נחתם ספר שופטים. מקריאה לעומק של התיאור המופיע בפרקים הקודמים לפסוק, למדים שלא מדובר באנרכיה במישור האישי, אלא בשבטיות; לא בפשיעה המשתוללת ברחובות, אלא בחוסר אחדות מינימאלית בעם. אם שבט מסוים מותקף, הוא מצליח לכל היותר לגייס לעזרתו את שכניו, החוששים להיות הבאים בתור.

רק המעשה הנורא של פילגש בגבעה מצליח לאחד את העם – ובצורה איומה: 11 שבטים נגד אחד. החברה הישראלית של 2012 לא נמצאת באותו מקום, אך דומה שהיא גם לא ממש רחוקה ממנו.

יחסי דתיים-חילוניים פועלים בקווים מקבילים: מצד אחד, ויכוחים ועימותים על הדרת נשים, על החזרה בתשובה, על תחבורה בשבת. מצד שני, מקומות עבודה המתחשבים בצרכי עובדים, שמירת שבת במרחב הציבורי. מצד אחד, חיילים דתיים שנוטשים טקסים בשל שירת נשים. מצד שני, חיילים השומרים כשרות – גם כשלא חייבים - מתוך כבוד לחבריהם. סטודנטים המבקשים הפרדה מגדרית בחדרי כושר, ומנגד שיעורי יהדות המושכים אלפי צעירים. צעירים דתיים-לאומיים המסתגרים בתוך שכונות משלהם. לעומת תיקון ליל שבועות בצוותא תל-אביב שהופך נחלת רבים.

התמונה המורכבת הזאת יוצרת הן מקום לדאגה והן פתח לתקווה. דאגה – על ההקצנה משני הצדדים, המלובה בידי תקשורת (כללית וחרדית כאחד) ובידי רודפי כותרות (שוב: חילוניים וחרדים כאחד). תקווה – משום שיש לא מעט נקודות מפגש, בהן מותר גם להסכים שלא להסכים.

המשימה כעת היא לחדד את התקווה כך שתגבר על הדאגה. המשימה היא ללמוד לדבר עם כולנו, וחשוב עוד יותר: לזכור להקשיב. בלי התלהמות, בלי דרישות, בלי איומים, בלי כותרות, בלי עורכי דין. עם נכונות להכיר בכך שיש דעות שונות, עם רצון לחפש את המשותף, עם שאיפה להגיע לעמק השווה, עם הבנה שאין כאן מנצחים ומפסידים, עם תפיסה של עם אחד – ולא עם אחיד.

זוהי משימה של הורים, מחנכים, קצינים, מרצים. זה צריך להתחיל מהבית, לעבור בבית הספר, בצבא ובאוניברסיטאות, מכללות, סמינרים וישיבות. זה צריך להיות מלווה קודם כל בדוגמא אישית, בהסברה, יש אנשים שחושבים אחרת וחיים אחרת – ועדיין כולנו בני אותו עם, בני אותה מדינה ושותפים לאותו גורל. וזה צריך להגיע למישור מעשי של חיפוש אחרי פתרונות שכולם יוכלו לחיות איתם.

למשל: חייל דתי שלא רוצה לשמוע שירת נשים – שישמור או יעשה תורנות מטבח, אבל לא יוכרח לפעול נגד מצפונו מחד, או יקום בהפגנתיות מאידך. למשל: לאפשר לציבור חרדי להקים קווי אוטובוס פרטיים בריכוזים גדולים,  אבל להבטיח שנשים לא יושפלו כאשר מדובר בקווים ציבוריים. למשל: לכבד את השבת במרחב הציבורי, ולא להתערב בנעשה במרחב הפרטי. ואלו כמובן רק דוגמאות בודדות.

החשוב ביותר הוא: בואו נדבר ובואו נקשיב. זה עובד במישור ה"אחד על אחד", כאשר לדתי יש חבר חילוני, ולחילוני יש קולגה דתי. אין שום סיבה שזה לא יעבוד במישור הקהילתי והלאומי. צריך רק רצון טוב.


ד"ר עליזה לביא מרצה בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר אילן ופעילה חברתית. 


מאמרים נוספים מאת עליזה לביא
מי קבע שבית מדרש לנשים לא יתוקצב?
מאמרים נוספים בנושאים דומים:
סיפור פסח ויציאת מצריים מזמן קריאות רבות ותנועות רבות ביחסים שבין אדם לחברו, היהודי או הלא יהודי
ביציאה האדירה ממצרים משתתפים גם שמעון התככן וגם יוסי משכין השלום, גם גאולה האופטימית וגם שמחה הרכלנית

יום האישה הבינלאומי שחל השנה ממש בסמיכות לפורים, איפשר לנו להביט על המגילה מזווית פמיניסטית: ושתי ואסתר מציגות בסיפור ה