סוף סוף

לשמחתי הרבה נתקלתי בכתבה של הארץ היום בבוקר, על מסמך שבו רבנים (!) אורתודוקסיים (!), (טוב מארה"ב והזרם הליברלי בארץ) קוראים להכיר ולקבל את ההומואים והלסביות לקהילה הדתית.

קראתי את המסמך בהתרגשות רבה: "כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים וראויים לכבוד הבריות", מכריז המסמך. "כל יהודי מחויב למלא את כל המצוות שבין אדם לחברו ביחס להומוסקסואלים או לאנשים בעלי משיכה לבני מינם. גרימת מבוכה, הטרדה או השפלת אדם בעל נטייה מינית או משיכה לבני מינו, הן הפרת איסורי תורה שמייצגים את הערכים העמוקים ביותר של היהדות".

זו מנהיגות דתית אמיתית בעיני – להודות שהעולם השתנה ולפעול לקבלת האנשים האלה בכלל והילדים שלהם בפרט. בייחוד כשאנשים מהזרם המרכזי של היהדות יוצאים בהכרזות האלו. סוף סוף גם נשמעים קולות אחרים (שאני בטוחה שקיימים) מהיהדות האורתודוקסית שהם לא מתלהמים-מפגינים בשבת-זורקים חיתולים-ושורפי פחים.

אין לי ספק שהעובדה שהדימוי הזה נקשר עם היהדות מאוד כואב להרבה אורתודוקסים והדרך היחידה לשנות את זה היא לעשות עוד דברים כאלו שמוכיחים שסובלנות ורצון לקירבה וקשר לא עובדים רק בצורה חד כיוונית.

בקיצור – כל הכבוד להם.

ולמה אני כותבת על זה בהתרגשות? אין לי מניות בציבור ההומו-לסבי, אבל יש לי, מסיבות הסטוריות כנראה ☺, חיבה עמוקה למיעוטים נרדפים שרוצים להיות גאים במה שהם ואני מבינה מאוד את הרצון להרגיש שייכות וקשר למסורת ואת ההרגשה שלי – לא חשוב אם בתור אישה או בתור הומו, אין מקום שם.

אז באופן עקרוני, אם לא היה חם מדי וזה לא היה מתנגש בשעות של הגן והפקקים של מרכז העיר, הייתי צועדת בכיף עם דגל בכל צבעי הקשת במצעד שלהם.

ולא שזה מייצג, אבל בבלוג חביב ביותר שאני מנויה עליו, היה דיווח על המצעד הקודם ולבלוג נוסף שכותב באופן מעמיק יותר על הקשר ההומואי למצוות.

וחשוב מזה, היה שם קישור לשיר הזה שכנראה שאי אפשר לא לרקוד איתו (לפחות אני לא הצלחתי עד היום):