עמית יולזרי

צום הוא אמצעי. חפשו מטרה / עמית יולזרי

רק אם נבין לעומק שפגיעה ביחסים הבין-אישיים היא פגיעה במארג החברתי, המהווה חטא כלפי ההרמוניה האלוהית – נוכל לקיים חשבון נפש משמעותי

עמית יולזרייום הדין מאחורינו. אלוהים כבר ישב בראש השנה על כסאו וחרץ את דיננו. אבל גזר הדין ייחתם רק ביום הכיפורים, ועד אז יש ביכולתנו לשנותו. אפשר לנשום לרווחה – אנחנו בימים הנוראים. כאילו שאפשר לפספס, מספיק היה לפתוח עיתון.

מטרת הימים בהם אנו נמצאים, אומרת היהדות, היא לשוב ממעשינו הרעים ולחזור למוטב. וכל זאת בעשרה ימים. נשמע כמו קונספט מנצח לתכנית ריאליטי. "הוא חטא כל השנה ומנסה להמתיק את עונשו", זועק הפרומו ליום הכיפורים. "האם יצליח להיכנס בשערי סליחה ומחילה רגע לפני שיינעלו? משדר מיוחד, 'בין כסה לעשור', כל התשובות ב-י' בתשרי".

אבל רגע לפני שרצים לאחל אחד לשני "גמר חתימה טובה", ולבקש זה מזה סליחה על כל מה שחוללנו בשנה האחרונה, מתייצב האתגר המרכזי של עשרת ימי תשובה, שמגיע לשיאו ביום הכיפורים: כיצד הופכים את חשבון הנפש למשמעותי יותר מאשר רק מירוק המצפון.

כשעמד בית המקדש על תילו, היה יום הכיפורים הפעם היחידה בשנה בה היה נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, לבוש לבן, ובטקס רב רושם ומלא הדר היה מקריב קורבנות מיוחדים. שני שעירים היו מובאים בפני הכהן הגדול – שעיר אחד משולח לעזאזל ושעיר שני מוקרב כדי לכפר על חטאיו וטומאתו של כלל עם ישראל. ממש כפי שעל פי חז"ל, שהיית משה רבנו בהר סיני במשך 40 ימים הביאה למחילה ולסליחה לישראל על חטא העגל.


רגע לפני שיינעל השער

אך מאז חרב הבית, והתבססו הלכות יום הכיפורים והועלו על הכתב, הועברה האחריות על מירוק חטאי עם ישראל מהכהן הגדול לידי כל פרט ופרט שנדרש בצום ותענית. את מהות העינוי שבציווי המקראי "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא טז), פירשו חז"ל בחמישה איסורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכת הגוף בשמן, נעילת נעל מעור וקיום יחסי מין (משנה יומא ח א).

אם תרצו, כל אדם מישראל נהפך ביום הכיפורים לכהן גדול בפוטנציה ובאחריותו למרק חטאיו. תפילת כל נדרי, הפותחת את יום הכיפורים, אמנם מתירה את הנדרים והשבועות של כלל ציבור המתפללים, אך היא מנקה רק את אלה שנדר האדם בפני אלוהים ובהם לא הצליח לעמוד. אין התפילה הקולקטיבית מתירה נדרים והתחייבויות שבין אדם לחברו, והאחריות על ניקוי מעשינו הרעים בעולם הגשמי הינה אישית ולא ניתנת להעברה.

ברוח זו, יעמוד המתפלל חמש פעמים במהלך יום הכיפורים, יכה על חזו ויתוודה בפני אלוהים (המקום) בבושה, בכלימה ובפירוט רב על חטאים שחטא כלפי חברו. מלבד לתפילה אנו אמנם נדרשים להתנצל ולרצות את חברנו, אך מדוע שאת הווידוי עצמו נישא מול אלוהים ולא מול האדם שנפגע ישירות מן החטא? ההסבר לכך טומן בחובו עבורי את אחד מסודות הקיום: בכך שפגענו בחברנו, בחברה או בקהילה – חטאנו למקום.

בהפטרת יום הכיפורים בוחרת היהדות להדגיש בפנינו מהי מהות הצום הראוי, והיא עושה זאת באמצעות ישעיהו הקורא לעם להקפיד על צדק חברתי עוד לפני שמקפיד הוא על צומות ותעניות. "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע", הם שואלים אותו והוא עונה להם: "הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נח, פסוק ג').

לב לבה של ההפטרה עוסק בשחיתות המוסרית-דתית של ניצול החלשים בחברה, ובצביעות של עשיית מצוות בין אדם למקום תוך כדי רמיסת מצוות שבין אדם לחברו. כאשר בני ישראל צמים ומתענים, אך רואים שישועתם אינה מגיעה, הם באים בטענות לנביא. ישעיהו מסביר כי מכיוון שהם שמים את עצמם במרכז, ולא את אלוהים או את חברם, אין הם באמת מענים את נפשם אלא נותרים עבדים לתאוותיהם. צום, מסביר הנביא לבני ישראל, הוא רק אמצעי שנועד לעזור לאדם לצמצם את עצמו ולעשות חשבון נפש מלא מול עצמו ומול אלוהים.

רק אם נבין זאת לעומק - שפגיעה ביחסים הבין-אישיים היא פגיעה במארג החברתי ובכך גם חוטאת כלפי ההרמוניה האלוהית – נוכל לקיים חשבון נפש משמעותי. כזה שלא מסתפק בבקשת סליחה בשפה רפה, אלא מבטא חווייה אקזיסטנציאליסטית של תשובה כתהליך פסיכולוגי פנימי שמברר "מדוע עשיתי את שעשיתי?". אחרת, גם אם נצום ונענה את נפשנו – תהיה תשובתנו חסרה. ככזו שרק באה לפנות מקום לחטאים של השנה הבאה.

עמית יולזרי הוא איש תקשורת ופעיל חברתי

מאמרים נוספים מאת עמית יולזרי

השיעור האמיתי של ט' באב רלוונטי מאין כמותו לימינו: חורבן המקדש הוא רק סמל לחורבן מהותי ועמוק יותר – קריסת התשתית החברתית

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.