הרב בני לאו

לא ניתן לשבור את הבית / הרב בני לאו

דברים בעצרת ליום זכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין

מוצאי שבת, יא חשון. אני נרגש לעמוד כאן בכיכר, עם כל אלפי לובשי החולצות הכחולות ובתוספת חברי תנועת בני עקיבא. חיים גורי שעומד כאן איתנו כתב שיר לאחר נפילת שיירת הל"ה בדרכם לגוש עציון:

והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה...
אז נפרח, עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.
(הנה מוטלות גופותינו)

אני מלא התפעלות ממארגני הכנס של השנה שהחליטו להביא את החברה הציונית על כל פלגיה לכיכר. ההחלטה להתאחד כאן מבטאת מבט אל עתיד משותף. עתיד משותף לא מלמד על אחדות בדעות. אנחנו חיים במשיכת הגה לכיוונים שונים ואפילו מנוגדים. שם המשפחה שלנו משותף – ציונות. כמו במשפחה יש אהבות ושנאות, קנאות וקטטות. אך בסופו של יום אנו נושאים בעול משותף.

הערב מציינת משפחתי האינטימית יום זיכרון במלאות שבעים שנה לרציחתו של סבי, הרב משה חיים לאו, שיחד עם כל קהילת פיוטריקוב בפולין נספה בטרבלינקה. 20 אלף הרוגי העיר היו מעורבבים מכל המפלגות הרגילות של החברה היהודית: שמאל וימין, דתיים וחילוניים, טייקונים ופועלים – את כולם נשאה רכבת בהמות ופרקה במשרפות הגז. מאז נפגשים שרידי העיר שהגיעו לארץ, שבעים שנות זיכרון שמבטאים את הגורל של העם היהודי.

אני מדמיין את סבא עומד הערב, לפני שבעים שנה, בפתח המשרפה. אני לוחש לאוזנו: סבא, אתה יודע שיש לנו מדינה? אתה יודע שעשרות נכדים ונינים שלך שרתו בצבא הגנה לישראל? אתה מאמין שרוב העם היהודי חי בארץ ישראל? סבא היה פוקח את עיניו ואומר לי: "היינו כחולמים".

ופתאם באה רוח רעה, רוח סערה וביקשה להחריב את הבית הלאומי שלנו. איזו קטנות מוחין, איזו צרות עין, איזו דלות רוח. אנשים קצרי מבט וזחוחי דעת מעיזים לערער את שלום הבית והמשפחה.

אנחנו כאן הערב כדי לומר בקול רם: לא ניתן לאף אחד לשבור את הבית הלאומי הזה. יש גבולות גיזרה ברורים לניהול מאבקים ואנו, אלה המבקשים לשמור על המשפחה, נשמור עליהם. לא לאלימות, לא לגזענות, לא ל"תג מחיר" לא ל"תורת המלך" ולא לדמוניזציה. מדינת ישראל הדמוקרטית יקרה לנו ונלחם על חייה. לאיש אין רשות לפגוע בה, כי היא בית חיינו.

החלומות שלנו שונים ולפעמים מושכים לכיוונים נוגדים. לעיתים נראה שאי אפשר לשמור על שלום המשפחה הזו. הקולות המבקשים להפריד מחלחלים פנימה ומרעילים את הלבבות. העצרת הזו מבשרת לחברה הישראלית שאנו לא מתלכדים רק בגלל גורל משותף אלא גם ובעיקר במשא ליעד משותף של תיקון חברה. דורות רבים לא השתתפו היהודים בנטילת אחריות שלטונית. הם ניהלו את עצמם ואת קהילתם ושרדו מפני חרב אויב. התנועה הציונית, על כל פלגיה, חידשה שיהודים יכולים לקחת אחריות לעתידם. הבשורה של יהדות המורדת במציאות ומאמינה בכוח התיקון מזינה אותנו, דור התלמידים, בכוחות של אמונה ובתקווה.

באנו לכאן כדי  להניף ביחד את הדגל הזה ולהמשיך את המסע הארוך של עם השב לארץ הצבי שלו לא כמוכי גורל אלא כמפלסי דרך.

מאמרים נוספים מאת הרב בני לאו
הקנאות מימין תובעת את כבוד האומה, הקנאות משמאל תובעת את זכויות המיעוט, והקנאות הליברלית את חופש הפרט.
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.