תומר פרסיקו

שו"ת: איך קיפודים עושים הלכה?

כאשר פסקי ההלכה הפרודיים בפייסבוק מתקבלים באמונה שלמה ע"י המגיבים, כנראה שיש בעיה בדימוי של ההלכה בישראל. תומר פרסיקו דורש בקיפודים

בתור רשת חברתית מתפקדת פייסבוק כסיסמוגרף המבליט בזמן אמת את נטיות ההמון. קל מאוד לצפות בהתאספותם המהירה של לחיצות 'לייק' או שיתופים על גבי פריט תוכן מסויים, ולהסיק שהוא מעורר רגשות עזים בקרב הציבור הגולש. השלב הבא באבולוציה של הרשת מתרחש כאשר עם זיהוי נטיית הלב של הגולשים יש מי שיוזם תכנים המבקשים לקרוץ לנטיות אלה, וזאת על מנת לצבור לעצמו לייקים בקופת חיסכון דמיונית.

כזה הוא הרב פרוייכמן נחום מנדלברוט, או ליתר דיוק, מי שמפעיל את החשבון הפיקטיבי בשם הזה. אותו מנדלברוט מתמחה בייצור פסקי הלכה מדומים, שברור שכל מטרתם ללעוג לפדנטיות ולחוסר הרלוונטיות המתגלה לעיתים בשו"תים או שו"ת-סמס. כך למשל, פוסק הרב מנדלברוט כי אסור לחלץ אשך הנתפס במגירה ביום כיפור בעזרת פמוט מכסף, או בהזדמנות אחרת כי אסור לאישה נידה לשבת על גור קיפודים ממין זכר. להשלמת האפקט הקומי מובאים הפסקים בפורמט של כתבה קצרה בעיתון חרדי, החתומה בידי הכתב (הבדיוני אף הוא, מן הסתם) וייסל כהן.

והנה, אם רצה הרב מנדלברוט לתקוע סיכה בתרבות השו"ת על ידי הקצנה פרודית של הז'אנר, הרי שהוא השיג דבר אחר לחלוטין: מקריאת התגובות המשתלשלות במאותיהן תחת פסקיו ההיתוליים ברור כי רוב רובם של המגיבים משוכנעים שלפניהם פסק הלכה אותנטי, וכי יש אי שם באמת איזה רב מנדלברוט, שמשוכנע ממש שיש אי שם באמת איזה אלוהים, שמצווה ממש על מאמיניו לנהוג כפי שהוא פוסק. רצה מנדלברוט להשתעשע והנה תפסו אותו ברצינות, וכשפרודיה נתפסת כמציאות הבעיה היא או שהפרודיה רכה מדי, או שהמציאות קשה מאוד.

ואכן, מעבר לעדות הברורה לחוסר הידע של הציבור הרחב בהלכות הלכה, דבר שלא קשה לנחש גם בלי הרב מנדלברוט, נדמה לי שהמתרחש במקרה זה מסמן תופעה חמורה אף יותר, והיא תדמית ההלכה כפי שהתגבשה בקרב הציבור הרחב. במילים אחרות, מה שמטריד הוא שרוב הציבור החילוני מוכן להאמין בקלות שפסקי הלכה מופרכים כל כך יוצאים תחת ידיהם של רבנים. והוא מוכן להאמין בכך פשוט מפני שפסקי הלכה מופרכים אכן יוצאים תחת ידיהם של רבנים.

על תנועתה של האורתודוקסיה לעבר דקדקנות נוקדנית כבר כתבו רבים וטובים. זמינותם של טקסטים הלכתיים וקלות ההפצה הופכים את הפדנטיות למתבקשת, כאשר כל רב מנסה לפרוט את עבודתם של קודמיו למטבעות קטנים ומדוייקים יותר ויותר. מנגד, הציבור שומר המצוות התרגל לכך שעל כל שאלה וספק-שאלה יש תשובה, והוא ישותת במאגרי השו"ת או ברשת עד שימצא בדיוק את מבוקשו.

אם כן, כל בר בי רב מוצא בקצות אצבעותיו מקורות של ידע הלכתי שגדולי עבר כמו הרמב"ם או ר' יוסף קארו היו יכולים רק לחלום עליהם; מנגד, הקשר האישי בין שומר המצוות לרב הקהילה, קשר שאיפשר לרב לפסוק פסקים אישיים בפרטיות, אובד, ובמקומו עולה דמותה של ההלכה כישות אבסטרקטית, פרטנית וקפואה. ההלכה חדלה מלהיות אישית, והופכת טכנית, כמעט מכאנית, ומלא כל הארץ דקדוקי דקדוקיה.

שות חיטוט באף
התקשורת מוצאת עונג מיוחד. שאלה בעקבות פסיקת הרב עובדיה יוסף שאסור לחטט באף בשבת, (צילום מסך מתוך אתר רבנים.נט)

עכשיו הוסיפו לזה את עובדת ניתוקם של רבנים רבים מעולם היומיום של רוב הישראלים, הוסיפו לזה את חוסר הרצון לשלב דרך ארץ, היגיון בריא ומוסר פשוט בפסיקות, והרי לכם טרלול הלכתי שיצא משליטה. בנקודה זו בדיוק הופכים בדיונותיו של הרב מנדלברוט מביצה שלא נולדה להלכה פסוקה. כשהלכה נהיית פרודיה, פרודיה נהיית הלכה.

כמובן, יש נסיבות מקלות למצב העגום הזה: התקשורת, שמשטיחה את מושאי דיווחיה בכל מקרה, מוצאת עונג מיוחד בהבאתן של פיקנטריה הלכתית לידיעת הציבור הרחב. זה ודאי לא עוזר ליצור להלכה תדמית מכובדת. לעולם גם לא נגיע למצב, וגם לא צריך לשאוף להגיע למצב, שלא יהיו פוסקי הלכה שיעסקו דווקא באיזוטריקה הלכתית הנשמעת מגוחכת לאוזניים שאינן מצויות בשיח. ועם זאת, נדמה לי שמצב בו הפוסקים שמצויירים ב"גדולים", דהיינו הפוסקים החרדים, כמו גם חלק גדול של הפוסקים בכלל, מתעלמים לחלוטין משיקולי חברה, מהגיון בריא או מדרך ארץ בפסיקותיהם, אינו יכול אלא להביא למצב בו ההלכה נתפסת כזרה לעולם, ובהמשך לכך כפשוט מוזרה.

האתגר האמיתי, עם זאת, הוא להוציא את ההלכה מהסד הצר של הדקדקנות הטכנית, ולהעבירה לשדה הקריאה המוסרית (והרוחנית). ביום בו יקפידו על 'לא תגנוב' לא פחות מעל איסור סחיטה בשבת (ולמעשה, הרבה יותר), ביום בו תצא קריאה מרבנים להשתלבות ולאחדות ולא לבדלנות והקצנה, ביום בו נשמע על פסקי הלכה שלא מענגים את האגו (מתוך שהם לוחשים לנו עד כמה אנחנו עם סגולה וכמה מגיע לנו) אלא דורשים מאיתנו לוותר ולהקריב קורבן – ביום הזה דמותה של ההלכה תהפוך את בדיחותיו של הרב מנדלברוט למיותרות.

מאמרים נוספים מאת תומר פרסיקו
מי באמת מוותר למי ביישוב מעורב לדתיים וחילונים?
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

החיים נמצאים בעיקר פרטים הקטנים (בחיוך לאדם, בעשיית מעשה טוב באופן טוב יותר וכדומה) ובעיקר, בדיוק של הפרטים הקטנים. אז מדוע מוזר בעיניך שההלכה נמצאת שם?