חיים הר זהב

מפי הגבורה / חיים הר- זהב

הנרטיב לפיו מי שחילץ את ילדיו מהתופת, כל תופת, הוא גיבור בדיוק כמו לוחמי המרד, וכל מרד, עדיין שם בראש סולם הערכים את הגבורה. בין כסה לעשור של הלאומיות הישראלית, חיים הר -זהב מכבד את החולשה האנושית.

חיים הר זהבכלל ידוע בצה"ל – ואני די בטוח שאפשר להוכיח את זה אמפירית – אומר שיש קשר ישיר בין עומק הכשלון בקרב מסוים לבין כמות הצל"שים שיחולקו בו. הכלל לא מעיד על כך שבקרבות שבהם צה"ל לא מצליח אנשים מחרפים נפשם יותר מאשר קרבות בהם הוא מנצח את יריביו, אלא מעיד על דבר אחר: שקשה לנו לקבל את העובדה שלפעמים פשוט לא מצליח לנו. ברגע הזה אנחנו בונים גיבורים, כי קשה לנו לומר בפה מלא "נתנו לנו בראש".

אנחנו צריכים נראטיב שבו איכשהו אנחנו יוצאים בסדר. שבו האגו הלאומי מתנפנף בגאון על התורן ואנחנו הכי מוצלחים והכי טובים והכי ווינרים. אנחנו צריכים את זה כי עמוק בלב אנחנו לא באמת כאלה גיבורים גדולים. כי עמוק בלב אנחנו פוחדים פחד מוות שמישהו ישים לב שאנחנו אנושיים. שכמו רוב אזרחי העולם, אנחנו חלשים כי כמו רוב אזרחי העולם אנחנו מעדיפים לחיות חיים שקטים ולא להיות סופרמנים.

לכן אנחנו צריכים להצמיד לכל דבר תג של "גבורה". אפילו ליום השואה.

בהתחלה, יודע כל אחד מאיתנו, המדינה שאך זה קמה יש מאין, לא הסתדרה עם העובדה שהצבר שהרגע יצר מדינה אחרי אלפיים שנות גלות והעולה החדש שהגיע מהמחנות - חולקים השתייכות אתנית. כדי להסביר את הדיסוננס בין יפי הבלורית והתואר לבין אלה "שהלכו כצאן לטבח" (והצברים כינו אותם "סבונים" כי זה מצחיק נורא שהנאצים ניסו לעשות סבון משומן גופם של נרצחי המחנות) הדביקו את "והגבורה" ל"יום השואה".

התאריך הקובע לציון היום נקבע על ידי פרנסי המדינה הצעירה ביום פרוץ המרד בגטו ורשה. למה? כי מרד זה מלחמה, ומלחמה זה טוב. כשאנחנו נלחמים אנחנו מראים שאנחנו לא מפחדים (אפילו שאנחנו כן).

כמה עשורים אחר כך השתרש פירוש חדש למושג: גיבורים הם הורים שלא עוזבים את הילדים שלהם והולכים איתם לתאי הגזים, למרות שלפחות אחד מהם יכול היה להינצל. הם "לא פחות גיבורים" מאנשי אי"ל בגטו ההוא שבפולין. הנראטיב הזה, אנושי וחומל הרבה יותר, עדיין נאלץ להידרש להוכחת "גבורה".

שואה וגבורה
למה אנחנו צריכים בכלל להיות גיבורים? חיילים בטקס יום השואה ביד ושם (צילום: פלאש 90)

בטקס יום השואה בבית ספר ירושלמי שסיקרתי השבוע הילדים הקריאו "גיבור הוא מי שהתעקש ללמד בבית הספר" וגם "גיבור הוא מי שהבריח לגטו אוכל" ולא רק גיבור הוא מי שלקח מהגרמנים רובה וירה איתו על גרמנים אחרים תחת אש.

אבל למרות השתרשות הנראטיב על "הגבורה החדשה", אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה הכי פשוטה: למה אנחנו צריכים בכלל להיות גיבורים. למה אנחנו צריכים את ה"גבורה"? למה אנחנו לא מסוגלים להודות שלפעמים פשוט רע ואין מה לעשות נגד זה?

הסיבה, כאמור, היא חוסר היכולת שלנו להסתכל במראה ולהבין שאנחנו אנושיים. שלא תמיד הקרב יהיה מוצלח ולפעמים יהיו הרבה הרוגים ואפילו לא נשיג את היעד או שיסתבר שהיעד נכבש סתם. שאנשים רגילים, כשהם מושלכים לסיטואציה קיצונית כמו קרב או מצב בו כוח זר וחמוש מוביל אותם ממקום למקום מבלי שיידעו מה יקרה הלאה, פשוט מתנהגים כמו אנשים רגילים. הם מנמיכים צללית ומקווים שהגל העכור יעבור מבלי לסחוף אותם אל מותם בלב ים.

האם יש גבורה? האם יש גיבורים? ההבדל בין מי שאנחנו מכנים גיבור לבין מי שלא הוא הבדל שרק אנחנו, המתבוננים מהצד, יכולים להגדיר אותו. הוא דבר סובייקטיבי לגמרי. האם מי שקופץ על רימון הוא גיבור, או האם הגיבור הוא דווקא זה שבחר לא לקפוץ על הרימון אלא להמשיך ולהסתער על העמדה ממנה זרקו את הרימון? מי הציל יותר חיים? האם הגיבור הוא אנילביץ' שנהרג בבונקר או דווקא אותו אלמוני שהצליח לחלץ את המשפחה מהגטו הבוער ברגע האחרון?

ואולי בכלל אין דבר כזה. אולי מי שנגדיר כגיבור הוא זה שממשיך לתפקד ולחשוב בהיגיון גם בסיטואציות שבהן אנחנו מעריכים שהיינו "מאבדים את זה". הבעיה המרכזית בהגדרה הזאת היא התובנה ולפיה כל אחד יכול להיות גיבור – ואף אחד לא גיבור באמת.

גם לא בשואה. גם לא במרד גטו ורשה. גם לא אם הוא קפץ על רימון.

שבעה עשורים חלפו מאז השואה. שישה וחצי עשורים חלפו מאז שישראל קמה, ועדיין עמוק בלב אנחנו פוחדים פחד מוות שמישהו ישים לב שאנחנו אנושיים.

אני דווקא מאוד גאה ב"חולשה" הזאת. אולי בסוף אפילו תהיה לנו מדינה נורמלית.

הכותב הוא עורך בחדשות ירושלים ומייסד ועד העיתונאים.

מאמרים נוספים מאת חיים הר- זהב
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.