מישהו לשתוק איתו / רועי זמיר

מישהו לשתוק איתו / רועי זמיר

לא תמיד צריך לברר מה לא עובד ומה דווקא קולח ביחסים ביננו. המגזרים השונים חיים את הקונפליקטים ממילא. בתשעה באב מותר לשתוק שתיקה של הזדהות ומשמעות. 

מנהג חדש ויפה צמח לו בשנים האחרונות במרחב הציבורי בט' באב - "הרב שיח". במתנסי"ם, במרכזים קהילתיים ובאוהלי הידברות מתכנסים רבים לדון ולהתפלמס במשמעויות של ט' באב, שנאת חינם, מלחמת אחים, ימין שמאל, דתיים חילונים, קרע בעם ונושאים נוספים שנעים על הציר הזה. ברכה מרובה יש בליבון סוגיות ציבוריות חשובות שעל הפרק ובבחינת מערכות היחסים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית ואף על פי כן, אני לא בטוח שהם משקפים את התעצמותה של הסולידריות אלא במידה מסוימת דווקא את שחיקתה.

דרכם של ערבי שיח שמדיון מתפתח ויכוח ומהוויכוח טענות ומן הטענות אפולוגטיקה וזה חושף את קלונו של זה והשני מצביע על פגם אחר ואתה מקבל את התחושה שאנחנו מדברים כל כך הרבה כי אנחנו כבר לא יודעים איך לשתוק ביחד.

אנחנו בעצם עושים "יותר מאותו הדבר". הרי שיחות דיונים וויכוחים יש לנו כל השנה. לכולנו, יהודים טובים יש דעה על כל דבר ואנחנו גם לא נמנעים מלהביע אותה. לא לחינם אנחנו שיאני העולם בשימוש בטלפון הסלולארי. בט' באב אנחנו מעמיסים על המרחב הציבורי עוד הרבה יותר דיבורים מאשר בדרך כלל, ושוכחים שלא הכל דיבורים.

רב שיח תשעה באב
ערב שיח בתשעה באב (צילום: צו פיוס)

שתי שתיקות יש בעולם: האחת שתיקה של נתק, בה אנחנו כמובן לא מעוניינים, אבל האחרת היא שתיקה של הבנה, של חוויה משותפת שאין צורך לתמלל. כזו היא למשל שתיקתם של אוהבים שלא חשים במבוכה כאשר הם יושבים זה לצד זה ואינם חשים צורך לדבר, הם מאוחדים בשתיקתם. ההבנה העמוקה שביניהם אינה צריכה הסברים.

מה מקפלת בתוכה אותה השתיקה? שלושה דברים:

האחד הוא אבל. ט' באב הוא מעין צפירת זיכרון ארוכה על חורבנו של העם היהודי וגורלו המר. אל ט' באב התנקזו אלפיים שנות דיכוי, בספרי הקינות תוכלו למצוא קינות גם על גירוש ספרד ופרעות ת"ת ות"ח והשואה. האבלים אינם מרבים לנתח ולדון. כל אלו באים מאוחר יותר, הם קודם כל כואבים יחד, בוכים יחד. השתיקה של ט' באב היא קודם כל לחלוק יחד את הצער.

הנקודה השנייה שמקפלת בתוכה השתיקה היא הקבלה הבלתי אמצעית אחד את השני, את ברית הגורל. האם אנחנו כל הזמן צריכים להסביר לעצמינו מה יש בינינו, האם מה שיש בינינו תלוי בהסברים, בהבנות ובהסכמות או שיש גם איזו שהיא נקודה בו אני לא צריך לתרץ את עצמי ואתה לא צריך לתרץ את עצמך, ובין אם אני שייך למגזר זה או למגזר אחר אנחנו קשורים ויש בינינו זיקה עמוקה וחיה, שלא צריכה שכל הזמן שיאוששו אותה, כשם שבדרך כלל אח לא זקוק ליותר מדי סיבות כדי לחוש את הזיקה שבינו לבין אחיו. האם אנחנו יכולים  יום אחד לקבל זה את זה, להיות קשורים באופן טבעי וללא צורך במפגש שלעיתים הוא קצת מעושה או מלאכותי (שלפעמים יש לו אפילו קצת אופי פסטיבלי). 

והנקודה השלישית היא קבלת אחריות. לפני שאני עומד אל מול האחר, לפני שאני מתרץ את  מעשי ופורס את טענותיי, יש להפנות את המבט פנימה ולשאול את עצמי וקודם כל את עצמי במה אני לא פועל כשורה ומה אני יכול לעשות  כדי להוסיף עוד לבנה בבניינה של האומה הישראלית. אחריות לוקחים בשקט, בענווה לא בהכרזות גדולות, לא במסיבות עיתונאים. אחריות לוקח קודם כל אדם מול המראה, ורק אח"כ במקרה הצורך הוא גם מבטא אותה.

אגב, איכות של השתיקה איננה נמדדת בזמן כי אם בעומק. בזמן קצר אפשר להיות שותקים מאוד ואחר כך לשוב ולדבר. על רקע שתיקה שכזו מילים שיאמרו אחר כך יצבעו בצבעים עזים הרבה יותר, נוכל באמת לחוש אותן מתגלגלות על השפתיים, אם נלמד לשתוק נדע גם לדבר אחרת.

מאמרים נוספים מאת רועי זמיר
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.