שתי ילדות בכיתה
אפרת רוזנברג - שפירא

אין חינוך בלי התמודדות

ילדיה של אפרת רוזנברג שפירא לומדים בחינוך המשותף, בחירה שמכניסה הביתה סוגיות מורכבות כמעט מידי יום. מה המחיר שמלשמים על הלמידה בשני קולות? מה האלטרנטיבה ומה היתרונות? מיומנה של אם משלבת

כשבתי הבכורה למדה בכיתה א', היא שבה יום אחד הביתה ובידה דף מקורות שכותרתו "סיפורי נשים צדקניות". כבר הכותרת הזו עשתה את בשרי חידודין חידודין (למה תמיד "צדקניות" ולא "צדיקות"? האם המקור הוא צדיקוּת או צדקנות?), אבל המצב החמיר כאשר קראתי ממש את אוסף הסיפורים. המכנה המשותף של כל הסיפורים היה שבמרכזם עמדה אישה כלשהי, שהקריבה את עצמה, את חלומותיה או את שאיפותיה על מנת שבעלה/אביה/אחיה/בנה יוכל ללמוד תורה. זה המסר שביקשו להעביר מחנכיה של בתי באותו בית ספר ממלכתי-דתי גדול במרכז הארץ. באותו יום גמלה בלבי, לב אם של ארבע בנות, ההחלטה למצוא אלטרנטיבה.

מחיר ההתחרדלות

אין מחלוקת על כך שמערכת החינוך הדתית עוברת תהליכים של התחרדות, או כפי שקוראים לזה בציבור של הציונות הדתית "התחרד"לות".  אם לפני עשרים שנה היו מעט בתי ספר יסודיים שבהם הופרדו הבנים והבנות, כיום נדיר למצוא בית ספר ממלכתי-דתי שאין בו הפרדה מגדרית מכיתה א' או למצער מכיתה ב'. להפרדה הזאת נלווית החדרת גישה מחמירה בענייני צניעות, שבאה לידי ביטוי הן בשינויים בלבוש הן בהגבלת הפעילות האמנותית הבית ספרית ובעניינים אחרים (אבות אינם מוזמנים למסיבות סיום של בנותיהם וכו'). בנוסף, קיים כרסום הולך ומתמשך בחומרי הלימוד הכלליים. וכך, בשיעורי המוזיקה לומדים מוזיקה דתית ובשיעורי הספרות לומדים תכנים דתיים או תכנים המותאמים לחשיבה דתית. במצב עניינים זה, אין פלא שהמחזה של סופוקלוס "אנטיגונה" נידון להוצאה מתוכנית הלימודים. בחלק גדול מהיומנים לתלמיד המשמשים בממ"דים התורניים מצוין י"א בחשוון כ"יום פטירת רחל אמנו", ללא כל אזכור ליום רצח רבין.

שינויים אלה משקפים תהליכים שעוברים על חלק מהציונות הדתית, אך הם אינם מייצגים את כולה. ציבורים גדולים בתוך הציונות הדתית אינם חשים שהקו החדש של בתי הספר מייצג את השקפותיהם, ואף חשים בקונפליקט עם הערכים שילדיהם נדרשים להפנים בבתי הספר. עם זאת, כאשר מבקשים לברר עם אותם הורים מדוע הם מסכינים לשינויים הללו ולא נלחמים בהם או מוציאים את ילדיהם מבתי הספר, מקבלים מגוון של תשובות. ברוב המקרים התשובה היא, שזה לא ממש משנה. "בבית הספר מלמדים משהו אחד, ובבית אנחנו ממילא עושים מה שאנחנו רוצים". המחיר החינוכי במקרה זה, כאשר המסר בבית הספר הוא כי הבית טועה ואילו המסר בבית הוא שמה שלומדים בבית הספר לא כל כך חשוב, הוא ברור. הורים אחרים, המייצגים תפישה הרואה בכל החמרה מדד לדתיות "נכונה", עונים כי הם אמנם אינם חיים כך, אך הם באמת לא בסדר ורצוי שילדיהם ילמדו "כמו שצריך". גם במקרה הזה ילדים מקבלים את המסר שהוריהם מתפשרים. משפט שנלווה לעתים לעמדה זו הוא: "ממילא במהלך החיים אנחנו מידרדרים מבחינה דתית, אז עדיף לקבל מנת-דחף של דתיות כדי שיהיה מאין לסגת".

וכך, באופן בלתי צפוי, את הדחיפה הראשונה להצטרפותנו לבית ספר משלב סיפק  דווקא החינוך הדתי במובן הצר של המילה. הוא שעורר בנו את הרצון להעניק לילדים חינוך דתי עמוק, מורכב, המצוי בדיאלוג עם העולם הכללי ועם העולם שלהם. חינוך דתי שבו ניתן, ואף רצוי, לשאול שאלות שלא בהכרח ממוטטות את האמונה אלא מאתגרות אותה. הוא שעורר את הרצון לראות בבית הספר שותף חשוב ומשלים לחינוך הדתי והערכי הניתן בבית, ולא אלמנט לעומתי שיש להילחם בו ולאזן אותו. עוד בטרם הצטרפנו לבית הספר והכרנו אותו מבפנים (כפי שאנו מכירים אותו היום) נראה לנו כי המודל של בית הספר המשלב מכתיב, בהכרח, חינוך דתי אחר – חינוך עמוק, ליברלי, רלוונטי וגם עד כמה שניתן, פמיניסטי.

גודל ההתמודדות

לבעלי ביוגרפיה כשלי לא אמורה לכאורה להיות מוטיבציה להצטרף לבית ספר משלב כדי ללמוד להכיר את ה"אחר" ולכבד אותו. גדלתי בתל-אביב וכל חיי הייתי מוקפת בחילוניים. אבל מי שגדל בתל-אביב ולמד במסגרות לאו דווקא דתיות יודע שיש פער בין היכולת להתחבר עם חילוניים ולחיות בעולם חילוני, ובין ההסתכלות על החבר החילוני ועל עולמו כשווה ערך, לגמרי בגובה העיניים.

התחושה שלי היתה תמיד שהכל טוב ויפה באוניברסיטה או במקום העבודה, אבל בחדרי חדרים, כשרק "אנחנו" יושבים ומדברים, כשאין צורך להיות פוליטיקלי- קורקט, עמוק בפנים גם אנחנו חושבים שאנחנו צודקים ושהם טועים, שאנחנו בעלי העגלה המלאה ושהם בעלי העגלה הריקה. כן, יש לנו היכולת להכיל אותם ולהתחבר איתם, אך אין הכבוד הבסיסי לבחירה שלהם בדרך חיים אחרת. לכן, גם עבורי, הבחירה בבית ספר משלב נעשתה מתוך רצון לקחת את החיים המשותפים צעד נוסף, עמוק יותר, אמיתי יותר, ולאתגר את עצמי ואת בני ביתי בהתמודדות עם החילוני ועם אורחות חייו ממקום של שוויון ושל כבוד. בימים אלה של הסתגרות והתבדלות, הרצון היה להציב גם כאן אלטרנטיבה ולומר: אפשר לחיות יחד, בלי לוותר על הערכים שחשובים לי ועל הזהות העצמית שלי.

עם כניסתנו לבית הספר לא שיערנו מה גדולה היא המורכבות ומה רבה היא ההתמודדות היומיומית עם המציאות החדשה - התמודדות שיש בתוכה אורות וצללים. עם זאת, אין כל ספק שמבחינת המטרות החברתיות מדובר כבר היום בהצלחה. בין הילדים התפתחו חברויות אמיתיות מתוך קבלה מוחלטת, שוויונית ולא שיפוטית. דרכי החיים המשותפות כבר הוטמעו. אף ילד חילוני לא יחשוב לערוך יום הולדת בשבת. כמעט כולם מוותרים על פנטזיית העוגה המפוארת, ותחת זאת מסתפקים בעוגה קנויה (כולל הדתיים, מתוך כבוד לשוויון), והילדים הדתיים לא מתעלפים אם הילד היושב לידם אוכל בתוך הכריך משהו שלהם אסור אפילו  לראות. הם מקבלים אלה את קיומם של אלה ומנהלים שיחות מעמיקות, כל אחד על אורחות חייו, מתוך עניין ולאו דווקא מתוך ויכוח. הילדות שלי יודעות ברמת דיוק מרשימה ביותר מה מותר ומה אסור להן לאכול ואצל מי, בעוד ילדים אחרים בגילן אינם יודעים כלל שיש בעולם הזה מושגים כמו כשרות.

גם מבחינת העמקת החינוך הדתי כבר ניתן לחוש בהצלחה. לאחרונה התפתחה שיחה בין בנותַי על עקידת יצחק. חשתי כי במקום פתוס מנוכר ושינון משפטים מוכתבים בדבר הניסיון הגדול שאברהם עמד בו, או בדבר אמונתו היוקדת, היתה שיחה אמיתית על שאלות כמו עד כמה היה המעשה של אברהם  אנושי, איך הרגיש אברהם לפני שאלוהים התערב ומנע ממנו את הקורבן והאם הן היו עושות אותו דבר. עיון מקרי שלי במחברת "תורה" של בתי, הלומדת את פרשת נזיר בספר במדבר, הפגיש אותי עם סוגי הנזירות הקיימים בדתות אחרות, ועם דיון שנערך בכיתה (כך על פי השאלות המופיעות במחברת) בשאלות כמו האם נזירות היא דבר טוב או רע, מה ההבדל בין הנזיר היהודי והנזירים האחרים, האם הנזירות בתורה היא מטרה או צורך של האדם ומהן עמדות הפרשנים ביחס לשאלה הזאת. קינאתי בילדי כיתה ד' היודעים להשוות בין הנזיר היהודי לנזירים הבודהיסטים והנוצרים, בעוד אני התוודעתי לקיומם בגיל מאוחר עד כדי מבוכה.

אובדן האינטימיות הדתית

אם כן, ברור לכולנו מה ילדנו "מרוויחים" מהחיים המשותפים בבית הספר, אבל מה לגבי המחיר שהם (או אנחנו) משלמים? השאלה הנוקבת העומדת לפתחנו כיום היא האם הילדים שלנו מפסידים משהו מהחינוך המשותף? האם הם יצאו מבית הספר עם פחות ידע תורני? עם פחות חיבור לעולם הדתי? עם זהות דתית פחות מוצקה? אין לי ספק שהם ירגישו בנוח בחברה חילונית וימצאו שפה משותפת עם בניה. האם ירגישו בנוח גם בחברה דתית?

בתחום הידע - ברוב המקרים בית הספר המשלב הוא חלק מהמערכת הממלכתית (בין היתר בגלל חוסר היכולת של מנהל החינוך הדתי להכיל את בתי הספר המשלבים בתוכו). על כן, כבר בנקודת ההתחלה קיים הרצון שמספר השעות המוקצות ללימודי יהדות יהיה מספק. אחרת ייפתח פער בין הידע שאנו מצפים שהילדים "יקנו" לבין הידע שהם "יקנו" בפועל, ועם הפחד הזה אנו חיים יום-יום. לכל אחד יש רף מסוים, פנימי (שהוא הגדיר לעצמו) או חיצוני (בדמות תוכנית הלימודים של בתי הספר ממלכתיים-דתיים), שהוא מצפה שילדיו יעמדו בו עם סיום בית הספר. וכך אני מוצאת את עצמי בוחנת אותם ללא הפסק: מה למדתם על החג הזה והזה? מה, אתן לא יודעות מה מברכים על כך וכך? ההורות לילד דתי בבית ספר משלב מולידה, מבחינתי, תחושה בלתי פוסקת של פיקוח ושל עמידה על המשמר. במקום להתרשם מדיון כיתתי שנערך, למשל, בנושא "מהו יום כיפור עבורי" (דיון מרתק, בוגר ומפרה שנדיר למצוא גם בחברת המבוגרים), אני מיד שואלת את עצמי את השאלה - על חשבון מה הוא בא? האם זה היה במקום לימוד תפילות החג והלכותיו? כי בכל מערכת בית ספרית, האידיאולוגיה, כל אידיאולוגיה, צריכה להיתרגם באופן אכזרי לשעות, וכל דבר בא על חשבון משהו אחר. ואיך מחליטים מה חשוב יותר? עוד שעה דיאלוגית  או עוד שעה של עיוני תפילה?

הדאגה אינה נובעת אך ורק מהשאלה הטכנית האם ילדַי יוכלו להתמודד בהצלחה מול בוגרי ממ"ד במבחני הכניסה לחטיבה הדתית שבה יבחרו ללמוד (או שנבחר אנו עבורם...). מדובר בשאלה אמיתית ועקרונית: האם ההתנסות הדיאלוגית של "למידה בשני קולות" באה על חשבון ההיכרות האינטימית עם העולם הדתי, המגיעה כמעט אך ורק מתוך פרקטיקה והיכרות מקרוב עם טקסטים ואורחות חיים.

שלא כמו המדעים המדויקים, או אפילו מדעי החברה, העיסוק ב"לימודי קודש" אמור לכונן גם תחושת זהות חזקה. האם הילדים שלנו גדלים עם זהות דתית איתנה מספיק? וכאן אין המדובר רק בשאלה כמותית של כמה ידע הם אכן רוכשים בבית הספר. מדובר בשאלה איכותית לחלוטין – הרי, כאמור, הרצון שלנו היה לחפש אלטרנטיבה של יהדות מעמיקה, המציבה אתגר לפרט ומכניסה אותו לדיאלוג עם העולם האמוני והרוחני שלו. אך אולי הלימוד המשותף מחליש את קבוצת הזהות של ילדינו כדתיים? האם הם מרגישים בני בית בתוך העולם הדתי, בתוך החברה הדתית, בתוך עולם המצוות? האם ניתן בכלל לחנך למחויבות הלכתית בסביבה שבה המסר המוצהר הוא שכל בחירה היא לגיטימית? אפילו מבחינת המונחים והשפה המדוברת - האם ניתן לדבר במונחים של "מותר ואסור" שכל כך נוכחים בעולם הדתי, כאשר מדובר בקבוצה מעורבת שעבור חלק מחבריה המושגים האלה (לפחות בהקשר היהודי הדתי) אינם קיימים? ואם לא, כיצד נחנך את ילדינו הדתיים לעולם של מחויבות להלכה אם משמיטים ממנו איסור והיתר?

ואם מדובר בבעיה סבוכה של התנהלות בין שתי קבוצות זהות - "קבוצת התפילה" ו"קבוצת המפגש", כפי שנהוג לכנות אותן בבתי הספר של "קשת", (שאליהן באים בבוקר ילדים דתיים מוצהרים וילדים חילוניים מוצהרים) - הרי שבאופן מפתיע הסוגיה סבוכה לא פחות (ואולי אף יותר) בתוך קבוצת התפילה עצמה. מטבע הדברים, בית הספר המשתף מזמן אליו בני אדם ליברלים בעלי קשת רחבה של  צורות חיים וגם בתוך חברי הקבוצה הדתית קיימות לעתים צורות שונות של דתיות שלא בהכרח נתקלים בהן בסביבות דתיות אחרות. והנה מתברר כי לעתים קל יותר להתמודד עם ה"אחר" האולטימטיבי, החילוני, מאשר עם ה"אחר" הקרוב – אחר דומה יותר, כמעט לא אחר, אבל בכל זאת אחר. הרי כולנו בקבוצת התפילה מתפללים יחד, לומדים הלכה ומשנה וגמרא יחד, אז איך יכול להיות שיש הבדלים כל כך גדולים בלבוש או בהתנהגות? ואיך זה שהשבת אצלנו נראית כל כך שונה מהשבת אצלם? כולנו מכירים סוגים שונים של דתיים, אבל כשכל הסוגים הללו מתקבצים יחד אל תוך קבוצה אחת שמוגדרת כדתית, ההתמודדות גדלה אף יותר. כי אם הכל לגיטימי, נשאלת השאלה אם זה תקף גם בתוך קבוצת הזהות שלנו?

פנינה נדירה:

ובכלל, מהי מטרת בית הספר? הרי בית הספר הדתי יכריז שמטרתו לגדל ילדים שומרי תורה ומצוות. ומה תהיה ההצלחה שלנו בבית הספר המשלב? האם "חינוך לסובלנות" הוא מטרה מספיקה? האם ילד ש"חוצה את הקווים" לקבוצת הזהות הנגדית הוא מבחינה חינוכית כישלון, הצלחה או לא זה ולא זה?

השאלות הללו הן בנפשנו.

אחרי כל השאלות והלבטים, ואחרי העמידה הבלתי פוסקת על המשמר והעיסוק הכמעט אובססיבי בשאלה מה לומדים וכמה, המסקנה המתבקשת מבחינתי היא שבית הספר המשלב הוא פנינה נדירה, והלימודים בו הם זכות גדולה. אך לא מדובר באקט של "שגר ושכח", הפקדת הילד בידי בית הספר שיבצע עבורנו את העבודה, כפי שאולי ניתן היה לצפות בבית ספר דתי רגיל, בישיבה או באולפנה. המצב הנפשי של "אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, בבית הספר הם ילמדו מה שצריך" לא עובר כאן. אי-אפשר לשבת על הגדר. חייבים לנקוט עמדה. והאמת חייבת להיאמר - אולי לא לכל אחד זה מתאים. אולי יותר קל להעביר את האחריות לבית הספר, ולהמשיך בחיים הרגילים מתוך ידיעה שמישהו כבר יעשה בשבילנו את העבודה, ושגם אם אנחנו לא מי-יודע-מה מקפידים על ברכת המזון, בבית הספר כבר ילמדו אותם לברך. אבל את האתגר הזה אנחנו כנראה רצינו מראש כאשר הגדרנו את בית הספר לא כבעל הבית על ילדינו, אלא כשותף מלא בעיצוב זהותם. מתברר שזה דורש גם מאיתנו להיות שותפים פעילים.

המאמר פורסם בכתב העת "ארץ אחרת" בגיליון 58, "חוצים את הקווים - המהפכה של בתי הספר המשותפים לדתיים וחילוניים".

מאמרים נוספים מאת אפרת רוזנברג - שפירא
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.