בין הסתירות
אראל סג"ל

בין הסתירות

אראל סג"ל, 23.1.2014

הכיפה שירדה וחזרה, האישה החילונית שהלכה לקראתו את האקסטרה מייל, הילדים שהולכים לבית ספר מעורב, צלילה אל נפשו הקרועה והשלמה של אראל סג"ל

על פי רוב אני נוהג לשמור על דיסקרטיות בכל הקשור ליחסיי האינטימיים עם בורא עולם. על פי המלצת לודוויג ויטגנשטיין , בסעיף 7 במאמרו המפורסם, רצוי לשמור על שתיקה בנושאים שאין לדבר בהם.

אלא שלעיתים יש לשבור עקרונות ונורמות. ליתר דיוק, בעת זו ממש נוכח הפרויקט המיוחד של העיתון. ביקשוני העורכים כי אשתדל ואביא את נקודת מבטו של האדם הדתי הנשוי לאישה שאינה דתית וילדיהם מתחנכים במוסד מעורב. קרי בית הספר "יחד" מודיעין. שלא תטעו, ושגם העורכים לא ישגו באשליות, לא תקבלו וידוי מיסטי מרגש וגם לא ניתוח מושכל של החויה הדתית ובודאי שאיני מתכוון לשתף בחוויות העוברות על ילדיי בבית הספר. ירצו, יספרו שיגדלו.

אז מה אני כן יכול להציע לכם? פרמנגטים, שברי רעיונות ומחשבות שינסו להגדיר ולו מקצת התחושות של מי שהולך בין שני העולמות, הדתי והחילוני. פאזל מטושטש ומעורפל שהנסתר גדול מסך חלקיו החשופים.

בגיל 18, לאחר הורדת הכיפה חשתי לראשונה ב"פאנטום הככיפה" . תחושה פיזית של כיפה על הראש למרות שאיננה. כמו אבר שנקטע ועדיין כואב או  מגרד, כך הכיפה מפעילה עצבים רגישים. שוב ושוב מצאתי עצמי שולח יד בבהלה לראשי לוודא שהכל בסדר, ראשי חשוף למשעי. ואז לאחר שנים, בהן פלירטטתי עם הרעיון, שבה הכיפה על מקומה. כעתצ כדרכם של מי שלעולם אינם מוצאיםן מנוח, הכיפה לעיתים מעיקה ומכבידה.

כזה אני, תמיד עומד עם דגל אחת בפנים ואחת בחוץ. מעט סימני קריאה והרבה סימני שאלה. רק בשנים האחרונות אני חש בנוחות עם המקום  שאליו הגעתי. לא מעט בזכות בית הספר שבו לומדים ילדיי. בית הספר המשלב לדתיים וחילוניים. למע האמת, בירושלים בילדותי למדתי בבית ספר דומה. יהודה הלוי". אמנם בהגדרה היה זה בית ספר ממלחכתי דתי, אבל הכיתה היתה מעורבת. לא רק בנים בנות, אלא גם ילדים למשפחות מסורתיות לא דתיות שמצאו את מקומם. אני שמח שילדיי גדלים בסביבה דומה. הטרוגנית, פלורליסטית, ולא חממה סטרילית, מונוליתית. זירה ישראלית אמיתית, על צדדיה הטובים והרעים.

רוב חיי נעתי כאאוטסיידר. כנער להורים גרושים בתוך מציאות דתית לאומית, לא הרגשתי ממש שייך להוויה. וגם להיפך, לאחר שהורדתי את הכיפה, מצאתי עצמי מתגעגע לטריטוריה הרגשית של הכיפה. הבחירה בכיפה היא בחירה חברתית ואמונית. אחד המשפטים המגדירים עבורי את תחשות התכלית שמתוכה נגזר קיום בורא ומנהיג לקוחה משורה של פנחס שדה בספר חיים כמשל": "ואני מבין עד מה מקרי הוא שאני פוסע על האדמה תחת שאהיה טמון בבטנה". במקריות שהיא כמובן מקריות לכאורה, שם מצוי האלוהים. שם בנאדם, תגלה את בוראך, את סיבת הסיבות. במקרה ובדממה תמצאהו.

ר' נחמן מברסלב מסביר שיש לשתוק, דווקא באזור הדמדומים המבלבל והמתסכל, המערפל. ועדיין על אף המלצתו, עומדים ספקות גדולים ומנקרים וטוחנים ומביאים הרהורי עבירה וכפירה.

לא פעם עומד היהודי הקרוע, נבוך, בודד ותלוש, וכבר ניסח זאת הרבה יותר טוב הרי"ד סלובייצ'יק זצ"ל בחיבורו איש האמונה": "האדם המאמין, חוויתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, מתלבט בין התלהבות ודביקות באלוקים ובין הרהורי ייאוש שעה שמרגיש כאילו נעזב על ידו".

---

ובתוך הסתירה האמונית מסתתרת עוד סתירה- חיים משותפים עם אישה שאיננה דתית. איך עושים זאת? קודם כל, הרבה אהבה, הבנה וויתור הדדי.

זיכני הקב"ה באישה נפלאה שמוכנה ללכת לקראתי הרבה יותר מאקסטרה מייל. לשמור על בית יהודי עבור חיים משותפים עם האדם שהתחתן עימה כאדם לא דתי והפך ככזה. עם זאת, אשתי אינה דתית, ובמציאות לכאורה דיכוטומית שכזו יש להכיל את הסתירה.

איך מגדלים את הילדים? ההחלטה התקבלה בטבעיות, חינוך יהודי דתי משולב עם קהילה מעורבת. יכול הכלה וסובלנות. בבית ספר ממלכתי דתי אשתי החילונית עשויה הייתה שלא להתקבל. והילדים היו חווים דיסוננס קשה מידי.

בית הספר המעורב מספק מוצא מתקבל על הדעת לגידול ילדים במציאות שיותר מורכבת ממשפםחה דתית נורמטיבית. לא פעם שואלים אותי אם ילדיי אינם מבולבלים מהוריהם?

אני מניח שלא קל להם. שהתשובות מורכבות יותר. אבל ילד שגדל לתוך הוויה כזו מתרגל לדלג מעל הסתירות. אלו הוריו, אלו חייו, וזו המציאות האמיתית של החיים בישראל.

פורסם בגליון יום העצמאות תשע"ג של מעריב, שהופק בשיתוף צו פיוס.

מאמרים נוספים מאת אראל סג"ל
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.