מה שלמדתי על פלשתינים ממתנחלים
לינוי בר גפן

מה שלמדתי על פלשתינים ממתנחלים

הדינמיקה שבין שמאלנים ופלסטינים כוללת רצון לדיאלוג, ראש בקיר ובסופו של דבר, הבנה שגם האישי לא פותר את הלאומי. לינוי בר גפן יצאה למילאנו וחזרה עם תובנות

הדינמיקה שבין שמאלנים ופלסטינים כוללת רצון לדיאלוג, ראש בקיר ובסופו של דבר, הבנה שגם האישי לא פותר את הלאומי. לינוי בר גפן יצאה למילאנו וחזרה עם תובנות

לינוי בר גפןבין המשפטים ששמאלנים הכי שונאים לשמוע ממתנחלים, נמצא המשפט "אתם לא מכירים את הפלסטינים ואנחנו כן, כי אנחנו חיים לידם". גלומה בו קודם כל הכללה גורפת: כל הפלסטינים דומים ובעלי עמדות זהות וכל השמאלנים מעולם לא יצאו מגבולות 67 המטרים של מתחם רוטשילד בתל אביב כדי לפגוש את נציגי העם לו הם מבקשים להעניק ריבונות.

מגמת האנטי-נורמליזציה בעולם הערבי שטוענת שמפגשים ישראלים-פלסטינים משרתים רק את ישראל ולכן צריכים להיפסק אמנם הפחיתה במידה ניכרת את כמות הכנסים והיוזמות המשותפות, אבל מפגשים עדיין נערכים. ישראלים מהאגף השמאלי שמשתתפים בהם לראשונה, יגלו שהקביעה המתנחלית לא לגמרי שגויה.

בהלה מסויימת אוחזת בשמאלני הציוני כשהוא נתקל לראשונה בשטף הטענות הקשות, חצאי האמיתות והזעם שמופנה אליו מהנציגים הפלסטינים. אם עד כה הוא יכול היה להאמין שדברים כאלה נאמרים רק ע"י האגפים הקיצוניים ביותר, הרי שכעת הם מוטחים בו דווקא ע"י הנציגים המתונים בעם.  נדמה לי שלסתותיהם של אלו שמאמינים ששמאלנים עסוקים בהכפשת ישראל ישמטו כשיראו כיצד נציגי השמאל הציוני עוברים ממגננה להתקפה.

כך היה גם במפגש הישראליות והפלסטיניות שערכה "יוזמת ז'נבה" במילנו בשבוע שעבר ושבו נטלתי חלק. אחת מאיתנו, שלה היה זה המפגש הראשון, נותרה אילמת והמומה שלושה ימים. אבל אלו מאיתנו שכבר ותיקות באירועים כאלה, ידעו להסביר את כרוניקת הדינמיקה הקבועה: ביום הראשון הפלסטיניות עתידות לשטוף את החדר בגל מריר של טענות על חלקו הקטן מדי של השמאל במאמצים לסיום הכיבוש, באדישותו לסבל הקשה שגורמת ההנהגה הישראלית לעמן ולקינוח: הישראלים אחראים לכל סיום טראגי של סבב מו"מ. אפס ביקורת עצמית בפומבי.

חומת ההפרדה
"קיומה של גדר ההפרדה מקלה עלינו לשכוח שהם בכלל קיימים" (צילום: פלאש90)

ביום השני, הישראליות שספגו יחסית בשקט את ההאשמות של היום הראשון, יוצאות למתקפה: לא נסכים לזכות שיבה, הצד הפלסטיני אחראי לכשלון השיחות לא פחות, אנחנו לא כאן כדי לקדם חרם על ישראל ולא נסכים לשמוע הכללות גורפות ואלימות על עמנו, אתן עסוקות בהתקרבנות במקום בבניית מציאות חדשה.

היום השלישי הוא בד"כ יום ההפוגה בקרבות. הולכת ונוצרת מחוץ לשולחן הדיונים גם אינטראקציה נוספת, אינטימית יותר. סיפורים אישיים על חיי היומיום נידונים בארבע או שש עיניים, הומור עצמי עוטף בתוכו הודאה סמויה בכך שיש ממש גם בטענות הצד השני, ג'סטות קטנות של אכפתיות מוחלפות בתדירות הולכת וגדלה.

ככל שהקשר האישי הולך ומתהדק והכנות הולכת וגדלה, לכאורה גדלה גם הנכונות לפשרה. בפועל, קורה לעיתים דבר הפוך: חוסר היכולת לתרגם את האמפתיה האישית להסכמה בסוגיות הלאומיות מעצים את התסכול ותחושת חוסר האונים. כולם מודים בטעויות, כולם רוצים לסיים כבר את הסבל ההדדי ואף אחד לא מצליח להגיע לפשרה בתחושת סיפוק של ממש. גם במילאנו, כמו במפגשים אחרים, לא הצלחנו להפרד זו מזו אלא בתחושה עמומה שעיקר התועלת בדיאלוג היא בעצם קיומו. האם זו תועלת גדולה? בעבר חשבתי שלא, אבל שיניתי את דעתי. זו תועלת נצברת. התועלת שביציאה מאיזור הנוחות שמספקת השתיקה.

גם כעס וצעקות הם תקשורת. תקשורת היא המלחמה האפקטיבית ביותר בדה-הומניזציה שנוצרת מחוסר היכרות. אני יכולה לסלוד ולרתוח מהאמירות הפלסטיניות, אבל כשהן נאמרות מולי אני חייבת להתייחס אליהן. קיומה של גדר ההפרדה, ההפחתה הניכרת בפיגועים והנוכחות הפוחתת והולכת של פלסטינים בישראל מקלים עלינו לשכוח שהם בכלל קיימים.

מנגד, האנטי-נורמליזציה שגוברת בחברה הערבית והעובדה שפלסטיני בן 20 נתקל בישראלים כמעט אך ורק במחסום או בפעילות צבאית מקלה עליהם להאמין שהחייל הישראלי הוא חזות הכל. המפגש האזרחי, גם אם בלתי נסבל לפרקים וחושף פערי ענק, הכרחי כדי לזכור שיש בעיה, היא רחוקה מפתרון ואי אפשר להתעלם ממנה.

לכן, כשם שאני תומכת בכל מפגש עם קבוצה השונה מזו שכל אחד מאיתנו משתייך אליה, כך גם נחוץ לכל ישראלי, מהימין ומהשמאל, להשתתף לפחות פעמיים שלוש במפגשים עם פלסטינים. זה לא קל, וכדאי להנמיך ציפיות – אבל אין שום דרך מוחשית יותר להבין מה באמת נמצא בצד השני.

מאמרים נוספים מאת לינוי בר גפן
״אמיתות״ על יכולות פיזיות, טראומות מלחמה, סכנות יחוד - הכל יראה מגוחך בעוד אי אילו שנים
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.