על הרב קוק ודיאלוג ערכי כולל / ראובן גרבר

אשרי האיש

הראי"ה קוק, 1865-1935, היה גדול המיסטיקנים שביהדות המודרנית. הוא גדל בחברה החרדית אך כונן את הזרם הציוני-דתי המשיחי. בשונה מהחברה החרדית אשר ציפתה ומצפה לביאתו של 'המשיח', ראה הראי"ה קוק את המפעל הציוני כתהליך משיחי אשר יזמה ההשגחה העליונה לגאול את העם מהגלות הגשמית והרוחנית. למול הציבור החרדי שהמשיך להתנגד בחריפות לציונות הוא טען: "וכי לא דיים הם המעשים הגדולים שהם נעשים בימינו לעינינו, להכיר גלוי בקרב בית ישראל ובעולם כולו שהתנועה הלאומית, המקושרת לבנין האומה בארץ ישראל, היא תנועה אלוהית גלויה" (אגרות ראי"ה, ג, רטז). ואכן זרם זה, כפי שניסח זאת הסופר ש"י עגנון במטבע התפילה, מתפלל למען "מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו".
מאמר זה יעסוק רק במימד אחד בהגותו - אף כי לדעתי הוא המרכזי באישיותו ומעשיו של הראי"ה קוק – הדרך להתפתחות רוחנית בה הלך ואותה התווה בכתביו.
בלב מלא אהבה, בחפצו להיטיב עם הכל, קרא הרב לדיאלוג ערכי כולל - בין השכלה ודת, קודש וחול, אמונה ומדע, הומניזם והלכה, ובין נגלה ונסתר. כך העז הרב להתוות דרך רוחנית חדשה אשר בה "הישן יתחדש והחדש יתקדש", במיזוג המיטב שבמסורת היהודית ובתרבות המודרנית הכללית לכלל השקפה ערכית-אחדותית.

על המהפכה האמונית ההוליסטית

למרומי השקפה זאת העפיל מתוך התמודדותו עם בשורת הציונות, החילון והמודרניות כמנהיג רוחני לעמו. במהלך חיפושיו אחר פשרן של תמורות היסטוריות אלו, התחוללה ברוחו מהפכה אמונית דרמטית: ממסגרת חינוכו החרדי-הלכתי, דרך השקפה ציונית-דתית אל תודעה יהודית מיסטית-שלמותית (הוליסטית). שלב אחר שלב התעלתה אישיותו ותודעתו, עד לכדי חוויית הארה מיסטית ואוניברסלית של “הכל בקודש”.
התפתחות רוחנית זאת נבעה מיכולת נדירה ונעלה באישיותו של הרב - לבחון את לבו, להטיל ספק באמונותיו ולשנות את השקפותיו. אין בהגותו עמדה חד-ממדית עקבית, אלא דרמה של התפתחות השקפות, המושפעות מנסיבות חייו והנבנות כְּתֵל, נדבך על גבי הריסות קודמו. הרב קוק עצמו העיד על כך בכותבו בכנות ובאירוניה חריפה: "יש קדושה בונה ויש קדושה מחרבת...מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם"(אורות הקודש, ב, שיד).
בשעתו הוא היה מאותם בודדים בתוך המחנה החרדי הגדול, אשר האמינו באפשרות של תחייה לאומית רוחנית. ישנם אשר מכנים את אותם רבנים מועטים שהאמינו בתחייה הלאומית בשם "נושאי המרד הקדוש", כדי לציין את העובדה כי רוב רבני הציבור החרדי לחמו נגדם עקב ההתנגדות לשיתוף פעולה עם הציונים "פושעי ישראל", אלה אשר פרקו מעליהם עול תורה ומצוות.
בתחילת דרכו סבר כי בהתגשמות האידאה של 'חרדיות ציונית' יתרחש המיזוג בין ציבורו החרדי לבין הציוניים (ראה מאמר "תעודת ישראל ולאומיותו"). בשנת 1904 הוא עולה לארץ-ישראל, עם העלייה השנייה, לשמש כרב של יפו והמושבות החדשות. במספד שנשא על הרצל, שנפטר חודשים מעטים אחר-כך, הוא מזהה את הציונות עם התהליך המשיחי של גאולת העם לארצו. זוהי הכרעה רגשית ואינטלקטואלית מרחיקת לכת מבחינתו להאמין כי הציונות היא היא הבשורה המיוחלת על בוא 'הקץ המגולה' של הגלות. משמע, יש להאמין כי ההשגחה האלוהית היא אשר מחוללת את הציונות, למרות דמותה החילונית, משום שלחילוניות יש בה תפקיד חיוני ומוגדר.
בשלב זה של הגותו, הציונות החילונית נתפסת בעיניו כ"חמורו של משיח". הציונות מבצעת את הממד החומרי בתהליך הגאולה. לכך המשיל את בניין המקדש: כשם שהפועלים הם אשר בנו את המקדש, ולא הכהנים, כך החילוניים הם אשר בונים את ארץ הקודש. עם סיום הבניין החומרי, החילוני - כך האמין בשלבים המוקדמים של התפתחותו והגותו - תתחולל מהפכה והציבור הדתי ינהיג את המדינה באורחותיו (יש מבין ממשיכי הגותו של הרב אשר אינם משכילים לראות כיצד התפתחה הגותו הרוחנית הכוללת אל מעבר לשלב זה. ומכאן נובעת, לדעתי, הסטייה מדרכו הרוחנית, אל תורת ארץ-ישראל השלמה)
אך, הראי"ה קוק לא עצר בחיפושיו אחר האמת העמוקה, ודרכו הובילה לתפיסה מורכבת ורדיקלית עוד יותר. בגדולת רוחו הנכונה לביקורת עצמית מתמדת, הבין את הצורך בדיאלוג אמיתי והתחברות מחייבת עם השונה, האחר, במקרה זה המחנה הציוני, תוך הערכת מטענם הרוחני. תוך כדי התבוננות נוקבת אל נפשו הוא ואל המציאות סביבו, הלך בדרך התפתחותית המחייבת השתנות נפשית, ויתור על דפוסי חשיבה ישנים ושיח מתמיד עם האמת בנפשו. בתהליך התמודדותו עם הבנת המציאות התברר לו, באורח פרדוקסי מבחינתו, כי דווקא בבני העלייה-השנייה נמצאת שאיפת ההתעלות הרוחנית, והמחויבות המעשית לפעול על פי הבנות רוחניות ומוסריות עמוקות. הוא ראה כי רוחם מעוצבת על פי האידיאלים של היהדות, אף על פי שהם מבקשים מסגרות אחרות. בעיניו - מהפכנותם נשמה משיחיות. מחוז חפצם הוא עולם של צדק, אשר הוא העולם הנגאל; כשם שהתורה-שבע"פ תיקנה את פגמיה של יהדות המקרא, כך התחייה הלאומית במימדיה הרוחניים, נועדה לתקן את פגמי היהדות הגלותית. אהבת העולם הזה וערכי המודרנה הם בעיניו, תרופה למחלותיה הרוחניות של יהדות הגולה ההלכתית (ראה מאמר "למהלך האידיאות בישראל").
בקונטקסט היסטורי, ניתן לומר כי אם "בעולם הישן" קידשה הדת את חיי העולם הבא, והעולם הזה הינו הפרוזדור אליו, הרי שבעת-החדשה פרצה האהבה לחיי עולם הזה ונוצר הפער והמרחק הגדול בין הדת לחילוניות. הרב קוק, בחווייתו הרוחנית, הפיל את החיץ בין העולמות וחווה כי העולמות שלובים זה בזה.
הפִּסקה שלהלן היא אחת האמירות היפות, המתארת חוויה רוחנית –קיומית זאת:
"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר, ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש, ובסערת גבורה של כל גיבור"(מאמר זרעונים, בתוך אורות).
מתוך שהאלוהות קיימת בכל, הריהי מתגלית בכל דבר לפי ערכו הרוחני ומידת תיקונו את המציאות. ועל-כן התיקון האישי שבמצוות והתיקונים החברתיים שבתרבות משלימים אהדדי. כך למשל, הסוציאליזם שדואג לצדק חברתי-כלכלי הוא ממד המשלים את מצוות הצדקה.
"התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תיקוני התשובה המיוחדים, שרוח הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, - הן ביחד תוכן אחד." (אורות הקודש, ג, עמ' יח.)
הבן מעתה- המהפכה הגנוזה בתורתו אינה מתמצית רק במתן משמעות משיחית לציונות החילונית. הציונות מבשרת לא רק את גאולת העם מהגלות, אלא אף את גאולת הרוח היהודית מגלותה-צמצומיה. בתחייה הלאומית נגלית השקפה ישנה-חדשה לגבי מהותה של היהדות. מהות אשר ניתן לאפיינה כמיסטיקה הוליסטית-מוסרית – "הכל בקודש".
מגמת היהדות מכוונת ליישומה של אידיאה נשגבה זאת, באמצעות מימוש האידיאלים העליונים - אמת, חירות, חסד ואהבה, שוויון וצדק, יופי וגבורה... - במציאות כולה. ועל כן, התרבות הכללית והמסורת היהודית – עולות בקנה אחד. בדיאלוג הערכי ביניהם תיווצר יהדות ארץ-ישראלית ישנה-חדשה, אשר בה, כאמירתו הידועה ביותר:
"הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים על ציון" (אגרות ראי"ה, א, קס"ד).
כתביו נועדו ליצור דרך לכלל הציבור, בתוך העולם המודרני, בתהליך מסורתי ומהפכני במגמה של התעלות מוסרית ורוחנית כי "שערי החידוש לא ננעלים לעולם". מבחינה זאת גישתו ליהדות היא מהפכנית – לא מבט לאחור בבחינת "חדש ימינו כקדם", כי אם תהליך של התפתחות רוחנית מתוך אמונה בקדמה התרבותית-היסטורית: "ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל לאידיאל של האמונה, ואמונת העתיד, "אהיה אשר אהיה", הגבוה באין-ערוך מתוכן של אמונה בהווה"(מתוך המאמר זרעונים, באורות).

הדרך המעשית למצב אנושי עליון זה דורשת "תיקון עולם אשר מתחיל בתיקון עצמי". התיקון העצמי מתחולל בעיקרו באמצעות חינוך רוחני אשר יגרום להעלמות הדרגתית של שנאת החינם והאלימות מחיינו. יתרונה של דרך רוחנית זאת היא בממשיות שבה: מי אשר הולך בדרך רוחנית משפר את חייו ויחסיו עם הסובבים אותו. כדי לחיות לאור השקפה גבוהה זאת נחוצה עבודה פנימית וחיצונית. העבודה הפנימית נעשית באורח רפלקטיבי-תודעתי המלווה בלימוד אינטלקטואלי והתפתחות רגשית. ואילו העבודה "החיצונית" היא בתחומים שבין אדם לחברו. משמע, זוהי דרך רוחנית של העלאת התודעה, המידות וההתנהגות. כאשר רבים ילכו בדרך זאת- כשם שבדור הקודם הלכו בדרך הסוציאליסטית- יתחולל אף תיקון חברתי משמעותי. (יפחתו האלימות ותופעותיה: הלאומנות והקנאות; העוני, ההפליה, הניכור, הדיכוי למיניהם). בניסוח שלי המדגיש את מימד ההתחברות לכל אשר בה - אל תקרא מַשיח אלא מֵשיח – דרך הגאולה היא בשיח של אהבה.
דרך זו המשותפת לדתיים המעוניינים בערכים מודרניים, לחילוניים המעוניינים בערכי היהדות, ולמסורתיים החיים בשני עולמות אלה, מחייבת דיאלוג ביניהם. זהו מצע תובעני אך מרגש ליצירתה של יהדות- ישראלית-רוחנית .
בתקופה הרת-גורל זאת, שיבה לדרכו הרוחנית, הדיאלוגית וההומניסטית של הראי"ה קוק, דרושה פי-כמה. זוהי הזמנה למסע בדרך הרוח לכל המעוניין בתהליכי התחדשות היהדות בישראל. במלאת שבעים וחמש שנים לפטירתו ראוי להקשיב לקריאתו: "עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח,...דרוש אותם, וימצאו לך מיד" (אורות הקודש, כרך ב, תקז-תקח.)

ספרו של ד"ר ראובן גרבר מהפכת ההארה – דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק, יצא בהוצאת הספרייה הציונית בשנת תשס"ד.