פיוס, כמו מוזיקה, אסור שיהיה מזויף / חמי רודנר

"למוזיקה יש כוח מאגי בהפיכת המונים לאחד. אבל לא מעט פעמים האחדות הזאת היא אחדות של אלימות ,שנאה או ייאוש, בטח לא של פיוס, אבל אדם לא יכול להיגאל מבלי שהתעמת עם השדים של עצמו ושל זולתו".

אמנות או פייסנות - פרויקט באווירת אלול.
עוד בפרויקט: ידידיה מאיר | נדב אבקסיס | שי צ'רקה | אודי ליאון

האם יש מקום לפיוס בתהליך יצירה?

מוזיקה טובה חייבת גם לנענע את הטוסיק, לצבוט בלב, ולגרות את המוח. הייתי מתבגר בסוף שנות השבעים, כשהפאנק פרץ בהמולה רבה ובזעם. גם היום כשאני בוגר ומפויס יותר ,עדיין הערכים של הפאנק - התרסה וזעם - הם עדיין הערכים הבסיסיים של המוזיקה שלי.

הנה למשל בשיר האחרון שאיפה הילד הוציאה - "אני במצב": הקיץ לא הייתה מלחמה איזה יופי! / נברך את כל העוסקים במלאכה בלי דופי / נגיד יפה תודה לראש הממשלה / תודה תודה תודה.

יש פה כמובן סרקאזם בוטה ומחאה שעטופים במוזיקה רועמת. אני חושב שאמנות טובה חייבת לתת זווית ולהאיר פינות חשוכות . פיוס הוא אמיתי לעיתים ,אך לעיתים רבות הוא סיסמא שנועדה לסתום את הפיות הרעבים, השתוקים.

בשיר אחר שלי, שעדיין לא יצא לאור, קוף בלוז, שמתייחס לזרים שבקרבנו, אני כותב: הפחד כאן הוא אלוהים / נצעק ונישאר אילמים / מי ירחם עלינו הקופים? / כמונו יש עוד אלפים / מול הפרצוף שלך תקועים / כשלא רוצים לראות אז לא רואים.

אבל תפקידה של אמנות הוא גם לתת ביטוי לכול עולמו של האדם, ובעולמנו הפיוס הוא חלק חשוב ביכולת שלנו בכלל להמשיך לחיות.

בשיר כמעט שיר אהבה (מתוך "מלנכוליה אהובתי", 2001) אני כותב: אם טעינו אז סליחה / בלי סליחה אין אהבה / בני אדם סך הכול / הם סולחים על הכל.

אתלה בגדולים ממני ואצטט ואתרגם מהיי ג'וד של הביטלס: "היי ג'וד אל תיקח את זה רע / בחר שיר עצוב ותעשה את זה טוב יותר / זכור להכניס את זה לליבך / אז תוכל להתחיל לעשות את זה טוב יותר".

כלומר דווקא האלמנט העצוב, הסנטימנטלי שיש במוזיקה הוא שמרחיב דעתו של אדם וגורם לו להתפייס עם עצמו קודם כול. אם כן ,פיוס הוא בהחלט חלק חשוב במכלול היצירה האמנותית, כל עוד הוא אותנטי ולא בא לטייח את הלא מפויס בעולמנו.

מוזיקה ידועה כמחברת. המונים ברחבי העולם חולקים טעמים משותפים, שיר אחד שהוא "השיר שלהם" - האם זו דרכה של המוסיקה לפייס?

אני חושב שהמילה המתאימה יותר היא לאחד, במקום לפייס.

למוזיקה יש כוח מאגי בהפיכת המונים לאחד. אבל לא מעט פעמים האחדות הזאת היא אחדות של אלימות, שנאה או יאוש, בטח לא של פיוס. נכון שבסיקסטי'ז היו שחלמו על עולם אוטופי של אחווה שבו המוזיקה תמיס את המחיצות. הם שמו את האהבה והשלום כערכים עליונים שיש לשאוף אליהם בכל מחיר (בעניין זה מעניין מאד הדמיון בין המילים peace ופיוס). למשל "אימג'ן" של לנון הוא דוגמה טובה. ועד היום נשמרת מורשת אחוותית שכזאת במוזיקה. אבל אלפי מתבגרים מצווחים בקול אחד המנוני מסטיק בהופעה של אלילי פופ רחוקים מלהיות מפויסים.

מה המקום של הקונפליקט והעימות ביצירה?

יצירה גדולה לא יכולה להיות נטולת עימות וקונפליקט. אדם לא יכול להיגאל מבלי שהתעמת עם השדים של עצמו ושל זולתו . עם זאת הרבה פעמים יש איזו נשימה של זיכוך והשלמה דווקא אחרי שאתה צופה בטרגדיה על הבמה או קורא אותה ברומן. מה שמוביל אותי שוב להבחנה בין פיוס אותנטי לבין פיוס מזויף.

בימינו יש ניסיון להשתמש במילה פיוס כסיסמה שפיוס אמיתי אין בה. אינני יודע עד כמה החברה הדתית ברובה באמת יכולה להכיל את הרעיון של יהודים חילונים ולא לראות בהם טועים או רשעים, אלא מעניינים. לעומת זאת להרבה חילוניים יש רגשי אשם ואיבה אדיפאלית כלפי החברה הדתית.

פיוס הרי הוא קודם כול להכיר בזולת ולקבל אותו, לא ניסיון להמיר את דרכיו בנועם.

הצילום מתוך האתר הרשמי של חמי רודנר.