חרם האמנים על אריאל / דני רשף

לאמנים, כמו לכל שאר בני האדם בדמוקרטיות, שמורה זכות המחאה והצעקה. מותר לאמנים להפגין בעד כל דבר ונגד כל דבר על חשבון זמנם, כספם ואמצעיהם.

כשמדינת ישראל מתקצבת תיאטראות, היא מתקצבת אותם עבור כל אזרחי ישראל: מוסלמים תומכי התנועה האיסלאמית, חרדים תומכי רב כזה או אחר, כיפות סרוגות, חילוניים מצפון תל אביב וחילוניים מכול סוג ממזרח ירושלים. לכולם שמורה הזכות ליהנות מתיאטראות, והתיאטרון חייב לשרת את כל אזרחי המדינה.

נכון שיש למדינה רק זכות מוגבלת מאוד להתערב בתכני התיאטרון, אבל זכות מלאה לדרוש מהתיאטרון הממומן על ידי כל אזרחי ישראל שלא לצנזר את קהל הצופים על פי מדד כלשהו כראות עיני שחקני התיאטרון. התיאטרון, ביחוד אם הוא ממומן על ידי הציבור, אינו כלי פרטי אישי של מי משחקניו לעשות בו כבשלו ולבור לעצמו מי זכאי ומי לא זכאי לתיאטרון.

לכן אם לשחקן קשה להופיע באריאל כי זה נוגד את עקרונותיו שיתכבד ויתפטר מהתיאטרון ויראה שהוא איש עקרונות אמיתי, ולא על חשבון כספי הזולת. כמו ששוטר מסרב לשרת במשימה או באזור מסוים חייב עקרונית להתפטר וחייל שהמשימה לא נראית לו כנ"ל, כך גם שחקן תיאטרון.

עקרונות זה חשוב אבל להחזיק את המקל משני קצותיו זה סתם תחמנות ולהטטנות לשונית. גם להתפרנס על חשבון הציבור וגם להיות "איש עקרונות".

כל שכתבתי לא נוגע לתיאטראות פרטיים שלא ממומנים או ממונים רק במקצת על ידי הממשלה, או לאמנים ששכרם מופק מההופעות שלהם והם מעדיפים פחות הופעה ופחות רווח למען העיקרון, לסופרים שרשאים להגביל את מכירת סיפרם ובקיצור כל מי שהאידיאולוגיה שלו באה על חשבונו ומתוך דבקות בה.

הפוסט "חרם האמנים על אריאל" התפרסם בבלוג "אודות ישראל" של דני רשף.