מתי הבנתי שבית הכנסת הוא מקום לא חינוכי

כמו הרבה חילונים, חוץ מיום כיפור מקרי, אי אז בשנות השמונים המוקדמות, כשאבא שלי לקח אותי לבי"כ בתור חוויה אנתרופולוגית לי ולו, די לא יצא לי להתקרב לבתי כנסת. למרות שבתור מהגרת חדשה לירושלים חלקתי שכנות צמודה עם הבית כנסת הכורדי, הייתי כ"כ לא סקרנית, שאפילו לא נכנסתי לשם פעם אחת.

אבל הזמן עובר ועם הגיעם של הילדים לעולם, התחלתי לחשוב על זה. מתאים לי שהילדים שלי ידעו את השום דבר שאני ידעתי על יהדות בתור ילדה? לא היה בזה איזה אנטי עקרוני, פשוט 80 שנות כיבוש קומוניסטי די עיקרו את ההורים שלי מכל ידע או ענין בדת כלשהי.

הבנתי שדווקא חשוב לי שהם יכירו את המסורת שלנו וירגישו מחוברים למקום ולקהילה שהם חיים בתוכה.

בתקופה שבה חשבתי את כל המחשבות העמוקות האלו, הזמינה אותי חברה טובה ויקרה לבר מצווה של בנה, שאותו אני מכירה מאז (אצבע ואגודל קרבות עד למרחק מיקרוסקופי זו מזו) שהיה כזה קטן.
הבר מצווה היה בבי"כ יפה, נקי ומאוורר. כמו כולן, בעזרת הנשים, הרמתי סידור.

שלא כמו כולן, כמובן שלא היה לי מושג על מה מסתכלים. משתתפת ותיקה סייעה לי בקריצת מרפק למצוא את המקום הנכון ובעודי מנסה להגיד את המילים באיזושהי התאמה לשאר המשתתפות, הגיע הרגע המכונן.

חתן הבר מצווה הגאה, שאותו הקפצתי על הברכיים בדי הרבה הזדמנויות ואפילו החלפתי לו פעם חיתול (בהזדמנות חגיגית, בלתי נשכחת וחד פעמית) הוציא את ספר התורה ממשכנו הקבוע והחל להסתובב בבית כנסת כשהאבא והסבא וכל הגברים במשפחה באופן כללי הולכים אחריו ומנשקים את הספר. רגע מרגש ביותר, נכון?

רק דבר אחד קטן היה חסר שם.
האמא.

איפה היא היתה? עומדת בזווית מסוכנת על הכיסא, כדי שהיא תוכל לראות משהו דרך החורים של העזרת נשים, ביד אחת תומכת את עצמה לבל תיפול וביד שניה אוחזת את הסוכריות. בזווית די דומה היו תלויות גם הסבתות משני הצדדים והדודה האוהבת הבדילה את עצמה בזה שהיא דווקא עמדה על קצות האצבעות ושלחה נשיקות באויר אל ספר התורה, דרך חרכי הירי. ואז הגיע הרגע לזרוק את הסוכריות והיות ואי אפשר גם לזרוק סוכריות וגם להסתכל דרך החרכים בו זמנית, התבצעו שם פעולות לוגיסטיות מסובכות ביותר שפעלולני קיר המוות לא היו מתביישים בהן.

וזו היתה המחשבה שעברה לי בראש – ברגע הכי חשוב בחיים של הנער הזה, האמא שלו, שבוא נגיד, תרמה לפחות חצי להתפתחותו הפיזית והרוחנית?
איפה היא?
נאלמת.

איך אני יכולה להביא את הבת שלי, שאני מלמדת אותה להיות אדם בזכות עצמה, עם קול משלה (וקול משלה יש לה, תאמינו לי) ודרך משלה ושהיא שווה כמו כל אחת ואחד אחר, למקום שאמור לייצג חיבור לשורשים ולמסורת, אבל בו אח שלה ואבא שלה שווים יותר כי הם כן יכולים לעלות לתורה ולהחזיק את הספר ולעבור לפני הארון והיא אמא שלה תקועות מאחורה, מוסתרות ומושתקות. אה ושבנוסף להכל, בסידור שהיא מחזיקה מברכים על זה שהם לא יצאו כמוה.

בקיצור,
לא חינוכי.