קיץ או חורף, שעון הפשרה מתקתק / עליזה גרשון

אסור לתת לשר הפנים למוסס את ההצעה להחזיר את שעון הקיץ אחרי יום כיפור. זהו משב רענן של פשרה דתית, שיכול לסמן את הדרך לפשרות הבאות - למשל לגבי תחבורה בשבת.

זה לא פשוט לחיות יחד. לעתים נדמה שזה בלתי אפשרי. הציבור החילוני חש שהוא מוותר פעם אחר פעם לציבור הדתי. הציבור הדתי חש גם הוא בדיוק כך.

על הפרק: הקדמת שעון החורף. הציבור החילוני טוען שהקיץ עדיין כאן: ארגונים ירוקים טוענים לבזבוז אנרגיה, כלכלנים מדברים על בזבזו משאבים לטובת נוחותו של הציבור החרדי והדתי, וסתם אזרחים מבכים את שעות האור האבודות.

מנגד, הציבור החרדי טוען שחגי תשרי מביאים ציבור גדול של דתיים ומסורתיים לבתי הכנסת, ויש להקל עליהם להגיע לתפילת הבוקר.

כל קבוצה מתבצרת מאחורי חומת הזמן המיידית, ואינה מבינה שלטווח הארוך, היא רק מגביהה את החומות עוד יותר.

 הציבור החילוני מרגיש, במקרה הזה, שמרמים אותו. הרי המזגנים פועלים במלוא עוצמתם, שעות האור מיטיבות עם הורים שאוספים את ילדיהם מהגן ויכולים ליהנות מעוד שעת בילוי בחוץ, ושום דבר בעצם לא השתנה מסוף אוגוסט.

"עצומת שעון הקיץ", שמספר החתומים עליה כבר חצה את ה-130 אלף וממשיך לטפס, נובעת מתסכול עמוק של החברה החילונית, שמרגישה שהיא אינה מסוגלת להתמודד עם טיעוני ההלכה. אין לציבור הזה מספיק ידע, וחוסר הידע פירושו חוסר אונים. אולם נושא שעון החורף הוא אינו עניין הלכתי. ההלכה אינה נדרשת לנושא ואינה עוסקת בו. אנו מצווים לצום, אנו מצווים באמירת סליחות, אבל איננו מצווים לקום שעה מאוחר יותר. הרי אדם הרוצה לקיים מצווה, יקום גם באמצע הלילה כדי למלאה.

מנגד, הגורמים החרדים המתעקשים על הקדמת שעון החורף כלל לא מבינים מה הבעיה. קיום המצוות, מבחינתם, הוא למען כלל עם ישראל. זו אינה משימה אישית בלבד, כי אם גם לאומית - והם מצפים להתחשבות.

והנה, דווקא מתוך הכאב והתסכול, צצו הבוקר אותות ראשונים ליוזמת פשרה, מבית מדרשו של שר הפנים אלי ישי: הפסקת שעון הקיץ עד מוצאי יום כיפור, כלומר לתקופה של שבועיים, והחזרתו לאחר מכן. מה חבל, שהיוזמה הזו כבר מתמוססת בתוך משרד הפנים עצמו, שם מבהירים כי "לא יהיה שום שינוי בשעון החורף" - ומעלים את החשש שדברי ישי לא היו אלא מס שפתיים.

לכן, זו השעה לומר: יוזמתו של השר ישי - אם אכן עומדת כוונה מלאה מאחוריה - מביאה עמה משב רוח מרענן של הבנה והתחשבות בכלל הציבור. היא מביאה עמה מבט כולל ורחב ולאו דווקא ראייה צרה ומגזרית. היא מפקיעה את חובת הזעם והכעס המיידי והטבעי ששני הצדדים מתכנסים לתוכו. יש בהצעת הפשרה אמירה שנוגעת לא רק לשעון החורף אלא לכולנו, הציבור החילוני והחרדי גם יחד. הראשונים לא נדרשים לוותר על קיום מצוות, לא לעבור על חוקי ההלכה ולא לבעוט בערכים ובתפיסת עולם. החילונים, מנגד, מתחשבים בציבור הדתי לפרק זמן קצר בלבד. שני הצדדים מרוויחים, שני הצדדים חשים מנצחים. זהו רגע חשוב בתהליך הפיוס שחייב להתקיים בעם ישראל.

זה בהחלט ניתן ליישום - צריך רק "לתפוס את השר במילה" ולא לתת לנושא לרדת מסדר היום. מאחר והפוליטיקאים החרדים הם בחזקת החשוד המיידי בעיני הציבור החילוני, כדאי שהדברים יעוגנו בהסכם קואליציוני מסודר או בהחלטה שעליה יחתמו כלל סיעות הכנסת.

הצעת הפשרה הזו מעידה על קשב במחנה החרדי לרחשי הלב ולכעס של פלחי ציבור אחרים. יש לה כוח אמיתי הנובע מהמקום ממנו היא באה. יכול להיות שעצומת שעון החורף ותוצאותיה הן נקודת פתיחה לדיאלוג ארוך, נוקב ואמיתי שחייב להתקיים. מנקודת זו ניתן להמשיך הלאה: לפתוח בדיאלוג לגבי כמה וכמה נושאים עקרוניים שמרגיזים את שני הצדדים, כמו תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת בתי עסק בשבת ועוד.

נגזר על כל גווני היהדות לחיות יחד. זהו הציווי החזק והחשוב ביותר. אסור להביא את הדברים לידי פיצוץ. חורף או קיץ, השעון מתקתק.

 עליזה גרשון היא מנהלת ארגון צו פיוס