גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן / עמוס עצמון

הפוסט נכתב על ידי עמוס עצמון בבלוג "תעודת חוגר".

את השבועיים האחרונים ביליתי בדימונה, בה התנדבתי כמדריך בקייטנת "מסע עולמי" בעיר. מדובר בקייטנה אותה הובילו עמית חזן, בוגר המכינה הקדם-צבאית "עין פרת" בכפר אדומים, אשר מוביל את הקייטנה מזה 9 שנים ברציפות, מאז שסיים את המכינה, ואילנית לוגסי, יו"ר ארגון המשפחות החד-הוריות בדימונה.

הקייטנה, שנערכת בחודש אוגוסט מדי שנה, נותנת מענה לילדים בסיכון וממשפחות חד הוריות, והיא נערכת במתכונת של יום-פנים ויום-חוץ לסירוגין, כלומר יום אחד בדימונה, ומיד לאחריו יום באתרי בילוי ואטרקציות שונים ברחבי הארץ, דוגמת עיר המלכים באילת, ימית 2000 בחולון וקיפצובה.

המדריכים בקייטנה, מגיעים מרקעים שונים ומגוונים (כגון: בוגרי מכינות חילוניות ומעורבות, בוגרי שנות שירות, בני ישיבות הסדר, בני נוער יהודים מחו"ל שמגיעים לשנת לימוד ועשייה במסגרת תוכנית IBC ועוד), וכולם מתנדבים בקייטנה במשך השבועיים, ועוד לפני כן בשלבי ההכנה, ההיערכות וגיוס הכספים. ניתן לומר כי יצירת קבוצת מדריכים מעורבת של בנים ובנות, דתיים וחילוניים והמפגש ביניהם הוא מטרה בפני עצמה, מעבר לכך אומר כי המפגש עם המדריכים מהווה עבורי מרכיב מרכזי בחווית ההדרכה בדימונה.

הפעילות במסגרת ההדרכה בקייטנה הייתה לא פשוטה עבורי, וזאת אף-על-פי שזכיתי להיות חלק מצוות מדריכים מצויין שכלל את דניאל דגן, בוגרת המכינה הקדם-צבאית "עין-פרת" ואת אביעד יקותיאלי, תלמיד בישיבת ההסדר בשדמות מחולה שבבקעת הירדן, שלושתנו הדרכנו יחד קבוצה של חניכי כיתות ו'. שגרת היום שם כללה עבודה אינטנסיבית מאוד, במטרה ליצור קייטנה מהנה ומשמעותית בו בזמן, וכדי להימנע מכשלים לוגיסטיים כאלה ואחרים. ואכן ייאמר לזכות הנוגעים בדבר (אפי לאופר, שניהל יחד עם עמית חזן את הקייטנה וסער יקולב, האחראי הלוגיסטי של הקייטנה וצוות המדריכים כמובן) שהעניינים עבדו בצורה אופטימלית.

את תקופת ההדרכה בקייטנה, מעבר לתחושת סיפוק עצומה, ליוו אצלי שתי תובנות מרכזיות: הראשונה, קשורה להרכב המדריכים המגוון. כמובן שויכוחים היו מדי פעם בלתי-נמנעים, בין אם מדובר בנושאים פוליטיים, דתיים, או סתם על סגנונות המוזיקה המועדפים על כל אחד מאיתנו. העבודה המשותפת למרות הפערים ואי ההסכמות, לא זו בלבד שהייתה אפשרית ואף מוצלחת, אלא שהצדדים השונים מוסיפים ותורמים זה לזה, והגיוון יוצר שלם שעולה על סך חלקיו. מעבר ללימוד הרב והחשוב שהפקתי כתוצאה מהמפגש עם החניכים, למדתי רבות גם מהמפגש עם מדריכים שונים בעלי תפיסות עולם שונות משלי. כולי תקווה שלרבים יותר מאיתנו הייתה ניתנת הזדמנות שכזו. על אחת כמה וכמה שבאה כחלק מהתנדבות ועשייה חברתית, בה אנו נבנים ולומדים, בד בבד עם עזרה לאחר והפיכת עולמו למעט טוב יותר.

התובנה השנייה היא חשובה ביותר לכל העוסקים במלאכה, לכל אלה המשקיעים מעצמם למען האחר, אלה שמוכנים לוותר על שעות שינה, על בילויים ועל חופש בעבור מטרה שהם רואים לחשובה ואמיתית. פעמים רבות אנו נוטים לראות את התהליך שעברנו עם אדם מסויים כתהליך שלם, גמור. זאת מפני שעם סיום הקייטנה, באמת השעות שלי בדימונה, והקשר הרציף והאינטנסיבי עם החניכים הגיע לסיומו (לפחות לעת עתה). עם זאת, עבור החניכים תהליך ההתחנכות טרם הסתיים, והם עוד צפויים להתבגר, ללמוד, וגם לטעות, כמו כל אחד אחר. כמוני.

אי לכך, אני חושב שמצד אחד אסור לנו לייחס להתנדבות שלנו חשיבות יתרה על המידה, כלומר זוהי עשייה מבורכת וחשובה, אך תהליכים חשובים מתרחשים לאורך זמן (דוגמה לכך הוא כמובן עמית, הפועל בעיר במשך תקופה ארוכה, למרות הקשיים, וללא ספק מצליח לחולל בה שינוי משמעותי). מנגד, אל לנו להתייאש אם לכאורה לא הצלחנו להשפיע על החניכים בצורה ניכרת במהלך השבועיים הללו. ראשית, בטוחני כי כן נתנו משהו מעצמנו שיישאר בקרבם גם לעתיד, אך בד בבד, פרוייקט זה לבדו, למרות היותו חשוב מאוד, אינו זה שישנה את העולם. זהו עוד חלק קטן מתהליך גדול שמטרתו הפיכת החברה הישראלית לטובה וסולידרית יותר, שבה לאלה המצויים במצב קשה יותר, יהיה קצת יותר טוב.

צעד ועוד צעד, ולאט לאט זה יבוא. אל לנו לראות את סיום הקייטנה כסופו של תהליך, אלא כסיומו של שלב בתהליך ארוך שעלינו להמשיך ולפעול כדי לקדם אותו צעד ועוד צעד. עד לימים טובים יותר. וכפי שהשכילו לומר כבר לפניי: "גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן"

נתראה בשנה הבאה.