נשים מבשלות סיפור דוקאביב 2015 צילום שני צדיקריו
אלישיב רייכנר

דוקאביב בלב החורף

פסטיבל "דוקאביב" בירוחם התקיים כשבחדשות מדווחים על מזג האוויר הקודר ובעירה הדרומית משתקפים חיים יוקדים ומלאי גוונים וחיבורים מרתקים

בירוחם התעקשו שתכני פסטיבל "דוקאביב-נגב" שהתקיים שם השבוע, בעיצומה של הסערה שהשתוללה בשאר חלקי הארץ, יתאימו להרכב האוכלוסייה המגוון של העיירה. כל קהילה צריכה למצוא את עצמה בפסטיבל הזה, הבהירו אנשי המועצה למנהלי הפסטיבל. "הם עברו איתי קהילה, קהילה, שכונה, שכונה ווידאו שכל התושבים יבואו לידי ביטוי בפסטיבל הזה", סיפרה גליה בדור מנהלת הפסטיבל בערב הפתיחה.

ואכן, אורחי הפסטיבל שבאו מחוץ לירוחם היו יכולים להכיר לא רע את מרקם האוכלוסייה בעיירה באמצעות תכניית הפסטיבל. סרט הפתיחה "טינריר ירושלים, הדים מהמלאח", הוקדש לסיפורם של יהודי מרוקו שהגיעו מהכפרים בהרי האטלס לעיירות הפריפריה בארץ. כשאחד המרואיינים בסרט סיפר איך שלחו אותו במשאית היישר מהנמל למעברה בבית שאן למרות שביקש לגור בחיפה, המרוקאים הוותיקים של ירוחם שנכחו באולם צחקו בקול. הם הרי מכירים את הסיפור הזה היטב. זה בדיוק הסיפור שלהם, רק שבמקום לבית שאן, הם נשלחו לירוחם.

הסרט "חנדה חנדה 4" שהוקרן למחרת במפעל אקרשטיין שבאזור התעשייה של ירוחם, סיפר את סיפורם של רונן ואורית, בני העדה הבוכרית שמורדים במסורת המקובלת אצלם בעדה להתחתן לאחר תקופת היכרות קצרה, ומסרבים להתחתן גם לאחר שלוש שנים. בירוחם, שחמישית מתושביה הגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר, יש גם לא מעט תושבים מקהילת יהודי בוכרה.

במרכז הערב השני של הפסטיבל עמד המופע "נשים מבשלות סיפור", שהביא את סיפורן של שש נשים מירוחם שמבשלות ומארחות בבתיהן או בעסק שלהן את המבקרים בעיירה. ריחות נהדרים של שום ופלפל חריף מלאו את אולם המתנ"ס והקהל הרב שטעם לאורך המופע את סיפורי הנשים המבשלות, זכה בסוף הערב לטעום גם את תבשיליהן.

הקהילה הפרסית בירוחם יכלה למצוא את הסיפור שלה בסרט "ריטה יהאן-פרוז", שהביא את ספורה של הזמרת ריטה שעלתה מפרס בגיל שמונה. הקהילה ההודית בעיירה, שמיוצגת במועצה במפלגה משלה, מצאה את הסיפור שלה בסרט "מונסון" המתעד את השפעת הגשמים העזים על חייהם של תושבי הודו. גם האשכנזים לא קופחו ונצפו על המסך גם בסרט 'תקופת מבחן' של אביגיל שפרבר, וגם בפרק שהוקרן מתוך הסדרה 'ערסים ופרחות' העוסק באשכנזים שאימצו לעצמם זהות מזרחית.

אבל כאמור, תכניית הפסטיבל לא המציאה דבר. היא רק שיקפה את מציאות החיים בירוחם. העיירה הקטנה שחיים בה פחות מעשרת אלפים תושבים מכילה בתוכה מגוון מרשים של ארצות מוצא והשקפות עולם. חיים בה יוצאי מרוקו, הודו ופרס יחד עם יוצאי ברית המועצות לשעבר, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים. ימין ושמאל, ספרדים ואשכנזים, וכולם לומדים להסתדר יחד במרחב עירוני קטן. אולי שותפות הגורל של חיים במקום לא גדול ומבודד מעט מבחינה גיאוגרפית היא זו שמייצרת חיבורים חברתיים שלא מצליחים להתקיים במרכז הארץ. אולי זה קצב החיים הרגוע שמאפשר דיבור נינוח יותר בין אנשים שונים בחיצוניותם, אולי זה הניתוק המסוים מהעימותים והסכסוכים הבוערים שמתרחשים רובם במרכז בארץ, ואולי זה הכול יחד. מרקם האוכלוסייה המגוון הפך את ירוחם לעיירה ססגונית שפסיפס הצבעים המרכיב אותה, לא מונע ממנה לטפח בתוכה מינון גבוה של קהילתיות וערבות הדדית.

שלשום ננעל פסטיבל "דוקאביב-נגב" הראשון. המסך ירד על הסרטים התיעודיים המגוונים שהוצגו בפסטיבל אבל החיים הרב תרבותיים של ירוחם, קהילה גדולה של קהילות, יימשכו גם מחוץ לסרט.

צילום: שני צדיקריו

מאמרים נוספים מאת אלישיב רייכנר

אם הייתי יכול להוסיף עוד תכנית לתכניות הלימודים של שנת הלימודים החדשה, הייתי מוסיף תכנית להורים וקורא לה תכנית ההרגעה והאמון. כן. הורי ישראל. שתו כוס מים, ותירגעו בבקשה.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.