רב המלכד על המפריד
עליזה גרשון

רב המלכד על המפריד

במסעם לארץ ישראל, המצרים מאחוריהם, המדבר לפניהם, וחוסר הוודאות מקנן בהם, לא ידעו בני ישראל לאן יגיעו. אבל הדחף לחיות כבני חורין, היה חזק מקשיי המסע. מנכ"לית צו פיוס, עליזה גרשון, בטור מיוחד על רקע אירועי השנאה משמאל וימין

מערכת הבחירות שחלפה בשמי חיינו הביאה איתה משלחת מלאכי רעים: דעות קדומות, עלבונות, איומים הדדיים, מורסות ישנות שנפתחו, שדים ורוחות רעות.

נדמה שיותר מכל, הציפה המערכה הסוערת את השסעים והפערים בחברה הישראלית, ואלה למרבה ההפתעה, ממש לא נחלתם של מגזר כזה או אחר. כולם כולם, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, נמוכי מצח וגבוהי מצח, התחרו ביניהם בענף הטלת דופי למרחקים ארוכים. נדמה שסוגיות היסוד: גבולות, מדיניות חוץ, בטחון פנים וכלכלה, נזנחו לטובת מלחמת הגדרות ועיצוב מחדש של סממני הזהות של קבוצה דרך הנגדתה את האחרת.

מי ציוני ומי פחות, מי מאמין ומי מנשק קמעות חלולים, מי משקם ולמי דרוש שיקום. אפשר לצקצק ולהעוות את הפנים בגועל, ואפשר גם להתייחס אל מכות מצריים אלה, כמי שעלו על גדותיו יאור חיינו כדי שנשים לב ונטפל בהן. כדי שנביט בהן מן קני הסוף ונמשה אותן ונתחיל לרפא את הפצעים, ללטף ביד אוהבת ולגדל דור חדש של ילדים שיש להם עמוד שדרה רוחני וערכי מגובש, זהות חדשה, ועשירה וכוח להוביל מנהיגות. שניקח מתוך תיבות הגומא את הילדים שלנו ונכין אותם למערכה המסובכת של חיים בישראל המורכבת אך המרתקת.

עובדה מספר אחת: החברה הישראלית מקוטבת ושבטית. עובדה מספר שתיים: המלכד עולה על המפריד. כולנו מאמינים בזכות לחירות של העם העברי בארצו. כולנו מאמינים בזכות לכבוד עצמי.

כשיצאו בני ישראל וחצו את ים סוף, הם לא ידעו לאן פניהם מועדות. מאחוריהם מצריים המענה, ולפניהם מדבר חרבה ומסע מתמשך אל ארץ לא נודעת. אבל הדחף להיות בני חורין, להיות עם בעל זהות עצמאית, היה גדול מקשיי המסע.

בארבעים שנות הנדודים, צעד מחנה ישראל, במבנה מרתק ומסקרן: ריבוע בתוך ריבוע: שלושה שבטים מימין, שלושה משמאל, שלושה מלפנים, ושלושה מאחור, ובאמצע: שבט לוי עם המשכן.

הם יכלו לצעוד בערבוביה, גברים ונשים וילדים, אלא שההפרדה בין השבטים, נשמרה. כל שבט ודגלו המיוחד מתנוסס לפניו. דגלו- הזהות שלו. המאפיינים שלו. איש לא ניסה לטשטש את ההבדלים: נפתלי אילה שלוחה, גור אריה יהודה, יששכר חמור גרם. לכל שבט תכונות ייחודיות. אין לוותר עליהן, גם לא לטובת המסע המשותף. אבל בלב המבנה, נמצא הגורם המלכד: המשכן.

"המשכן" של החברה הישראלית העכשווית הם עקרונות היסוד עליהם מסכימים כל שבטיה: כבוד האדם. מחויבות לרוח היהודית, מחויבות לדמוקרטיה ולציונות. אחראיות כלפי הגר, היתום והאלמנה.

בדרך שאנחנו מתווים, בצו פיוס, כל שבט ישראלי נושא דגל משלו. אנחנו נותנים מקום לתרבות החילונית ולמורשת הדתית, להרגלים שמביא איתו הבית החילוני, ולאורח החיים במשפחה הדתית, ואת כל אלה אנחנו מפגישים במקום הכי טבעי להדברות: החינוך בבית הספר המשותף.

ובבית הספר שלנו, יכולים כל הבנים לשבת יחדיו, לשלב זרועות ולשאול את כל הקושיות. כאשר שבעים פניה של התורה מוצגים בפניהם, ואין דרך אחת נכונה להיגאל.

אנחנו מזמינים את כל פלגי החברה הישראלית להיות נחשונים. לקפוץ אל המים המסתוריים של הזהות הישראלית, ושם בין כל כתמי הצבע, והצל והאור, לשלות פנינים של חיבור, אחדות וקירבה.

פורסם בעיתון ישראל היום, בתאריך 24.3.2015

מאמרים נוספים מאת עליזה גרשון
מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.