זוכרים באופן עצמוני
צו פיוס

זוכרים באופן עצמוני

צו פיוס, 21.4.2015

יום הולדת שמח?  לרגל החג, ביקשנו לדעת מה האירוע שנצרב בעוצמה בזיכרון של הכותבים שלנו בשנת העצמאות החולפת

אבישי עברי: שנת המלחמה הנשכחת

אבישי עבריבקיץ הייתה מלחמה ומקום קבורתה לא נודע. כמעט מיד אחריה הוכרזו הבחירות. מערכת בחירות שלמה עברנו השנה. מלאה כרימון: הכפשות ושקרים וסרטונים וראיונות והתכתשויות פומביות. הכל אונליין. עכשיו ומיד. רק דבר אחד נעלם מכל הדיונים והריבים והתכניות. המלחמה בקיץ. המלחמה הנעלמת. אולי התרגלנו. כפי שממשלות רבין וברק ושרון הרגילו אותנו כי יהודים הנרצחים ברחובות דבר יום ביומו וזו מעין תופעת טבע שלא ניתן לעצור או לשנות. כמו החמסינים בקיץ. כך הורגלנו בעשור מאז גירוש יהודי קטיף למלחמות בעזה כל קיץ או שניים. רק אישה אחת, שר פעם אהוד בנאי, שהרוח לקחה את ביתה, משתאה איך כולם שכחו והיא לא יכולה שלא לזכור. לפני הבחירות וגם מאז נצחונו המוחץ בהן, מרבה ראש הממשלה לדבר על עצמאות, עוצמה, חיזוק והרתעה. על כמה שצריך להיות חזקים מול אויבינו וכו'. זה ודאי נכון. אבל ספק אם אנחנו זוכרים מה משמעות המילה מרוב חזרה עליה. אין עצמאות במלחמה הנכפית עליך שוב ושוב ואין חוזק בשכחה ובהכחשה. אין יום העצמאות בלי יום הזיכרון.

עדי רובינשטיין: ניפגש שוב במקלט

עדי רובינשטייןהשנה ירדנו יחד למקלט. היא אחזה בו ורצה במהירות למקלט, אני מיהרתי מאחורה, מחכה שסבא וסבתא יצטרפו, סוגר את הדלת אחריהם ומצטרף. בדרך השכנה הרווקה יוצאת עם החבר החדש, המשפחה החדשה שזו עתה הגיעה לשכונה ספק מתביישת לצעוק על הילדים בהיסטריה שימהרו ויעזבו הכל. השכנה הזקנה שואלת אם לנוכח ההמולה אכן נשמעה "הצפירה" כי היא לא שמעה כלום. במקלט החנוק כבר מחכים אלו שמיהרו להגיע. החבר'ה מקומת הקרקע פותחים לרגע את דלת הכניסה וריח מתוק מתוק של עשב ירוק, ממלא את המסדרון ואת המקלט. "אבא מה זה הריח המתוק הזה?" שואל אחד הקטנים במקלט. המבוכה מסתיימת בצחוק קל של המבוגרים. כמה בומים נשמעים מעלינו.

"נו אתה עיתונאי לא? תגיד לנו איפה נפל, אתם יודעים תמיד ראשונים" מתריס השכן המתוחכם. אני נאלץ לספק תשובות דרך הווטצאפ. עולים חזרה למעלה. בעוד כמה שעות ניפגש כאן שוב, אולי בעוד כמה דקות. בשנת העצמאות הזו אני אזכור את ההחלטה להשאיר את המקלט פתוח, בכל פעם שנרד או נעלה במדרגות, ישאלו הקטנים, "מתי תהיה אזעקה שנוכל לרדת שוב למקלט". במקלט של ההורים שלי, עוד תלויים פוסטרים של צביקה פיק "מלהיטון" זכר למלחמות הישנות של פעם. ישנן גם מדבקות של כוכבי כדורסל משנות ה-90, זכר למלחמת המפרץ. הילדים של הבניין בשנת העצמאות הזו, החביאו להם במבה ועוגיות "למקרה שניפגש שוב בקיץ הקרוב". אף אחד לא מעז, לסגור את דלת המקלט.

אלישיב רייכנר: הלוויה של חייל צה"ל שון כרמלי

אלישיב רייכנרהלווייתו של החייל הבודד שון כרמלי שנפל במבצע צוק איתן, היא הרגע הכי צרוב בזיכרוני בשנה האחרונה. כבר ידענו מלחמות ומבצעים, נופלים ופצועים, אבל נדמה ש'צוק איתן' היה המערכה הראשונה שהרשתות החברתיות היו חלק דומיננטי ממנה.

אזרחים הגיעו לחזית עם ציוד ומזון גם במערכות הקודמות, אבל לא זכורה התגייסות עממית המונית ומהירה שצמחה מהשטח למעשה נקודתי אחד כמו לוויה של חייל בודד. במלחמת העצמאות נפלו מאות חיילים בודדים כאלו, אבל לא היה מספיק עם שילווה את כולם ויחלוק להם כבוד אחרון. במלחמות אחרות כבר היה עם, אבל לא הייתה דרך לגייס אותו להתייצבות מהירה תוך מספר שעות בבית הקברות.

ההתגייסות האזרחית הורגשה גם בבית החולים סורוקה עם נחילי האהבה לפצועים שזרמו שם במסדרונות. חווינו אותה בדאגה לגורל הנערים החטופים, באחוזי ההתגייסות למילואים, בחיבוק הלוחמים, ובמופעי ההתנדבות של האומנים. ובכל זאת, אצלי היא נחוותה בשיאה דווקא בלוויות ההמוניות של החיילים הבודדים.

"אוהדי הכדורגל שהגיעו עם הצעיפים של הקבוצה, ובחורה עם דגל שלא ברור למה היא כל כך בוכה בלי להכיר אותך, באו לומר תודה ולהיפרד, להגיד שאין דבר כזה חייל בודד". (עשרים אלף איש, שירו של אריאל הורביץ)

גלית דהן קרליבך, סופרת: הסופה הגדולה בחורף 

גלית דהן קרליבךאחד המשפטים האהובים עלי ביותר בקשר לאירועים שפוקדים את ישראל הוא "זקני ארבע ערי הקודש לא זוכרים חורף כזה." מבחינתי הסכסוך האמתי בישראל ובלבנט הוא בין אוהבי החורף לבין היבשושיים הללו שנקראים אוהבי הקיץ. אפילו הסמנטיקה יוצאת נגדם ודנה אותם לקץ, אך הם לא מבינים את הרמז ויוצאים לקנות מניפה מטופשת שיעילה כנגד החום כמו אקמול ליולדת.

נא לא להמעיט: אם יש סכסוך בלבנט, הרי שהסכסוך הוא בין אנשי החורף לאנשי הקיץ. בשעה שאלמונית רוצה לצאת לטייל בשלג, פלמוני מחפש אפשרות להיות הצלע השביעית ברדיאטור שלו. גם בחדשות אפשר לזהות את אנשי הקיץ כשהם פותחים עלינו עיניים ופותחים משדר מאיים במילים "מזג אוויר קשה עומד לפקוד את ארצנו.."
אנשי החורף הם דטרמיניסטיים. אי אפשר באמת להפתיע אותנו וכשמשהו מתבטל בגלל שלג אין דבר יותר משמח מזה. לאלו שמקדשים את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי נזכיר שלרוב, מלחמות הסכסוך לא מתקיימות תחת מעטה לבן וגם בזה יש ברכה.

בשנים האחרונות ידם של אנשי הקיץ הייתה על המניפה, אבל השנה הזו החזירה את הברק והרעם לעיני אנשי החורף. עננים התחשרו בתשרי ועדיין מתחשרים. אנשי המנגלים, החום והחול בפאניקה. מה יותר נפלא מכך?

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.