מדינה אחת, פעמיים עם
אלישיב רייכנר

מדינה אחת, פעמיים עם

איך תסבירו את העובדה שביום העצמאות העיתונים מלאים שבחים להישגי המדינה והאנשים שחיים בה, ובשאר הימים הכל כאן שחור? אלישיב רייכנר תוהה אם חיים פה שני עמים

מי שישווה בין מהדורות העיתון 'ידיעות אחרונות' של השבוע שעבר לבין מהדורות אותו עיתון לפני חודשיים לא יאמין שהמדינה המסוקרת בעיתון היא אותה המדינה. במערכת הבחירות שהסתיימה רק לפני כחודש שמענו וקראנו מבוקר ועד ערב כמה זוועה כאן, וכמה נורא וכמה רע. הסרטונים הוויראליים של V15 תארו מציאות דיכאונית בשחור ולבן. הנה למשל טקסט מאחד הסרטונים שלהם שרצו כאן רק לפני חודש וחצי: "כבר תקופה ארוכה שרע לנו. תקופה ארוכה ששחור, והכול מרגיש קשה. קשה לחיות, קשה לנשום, קשה לשמוח". בסרטון אחר של 'המחנה הציוני' קיבלנו את משה איבגי בלוק מדוכדך של אלברט זגורי עם טקסט סופני לא פחות: "אנחנו מיואשים, מותשים ומקבלים את החדשות הנוראיות ביותר, באדישות של חולים סופניים", כך קונן איבגי בדרמטיות.

אבל הנה רק בשבוע שעבר, פתאום כל כלי התקשורת, כולל 'ידיעות אחרונות' והאתר YNET, סיפרו לנו כמה נפלא כאן וכמה מקסים. כמה הישגים יש לנו, כמה אנשים טובים מסתובבים כאן, וכמה סיבות לגאווה. צבעי השחור והאדום ששלטו כאן בכותרות בחודשים פברואר ומרץ יצאו לחופשה באפריל והוחלפו בכחול ולבן חגיגיים. עשרות כתבות בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה הביאו לנו סיפורים יפים ואמתיים לגמרי על ארץ יפה שנמצאת כאן מתחת לאף. אם לא היה מדובר במהלכים מחושבים ומתוכננים, פסיכיאטר של מדינות, אם יש כזה, כבר מזמן היה מאבחן אותנו כמדינה עם מאניה דיפרסיה.

שבוע חדש. יום העצמאות כבר מאחורינו, הדגלים חזרו לארון, ולכאורה אפשר לחזור ולקטר, להחזיר לפס הקול התקשורתי את הנהי והבכי ולכותרות העיתונים את השחור והאדום. אבל האמת היא שלא מוכרחים. אין שום חוק שמחייב אותנו להשחיר את המדינה במשך 49 שבועות, בין יום עצמאות ליום עצמאות. ברור שלא צריכים לחגוג שנה שלמה, אבל אפשר לקחת מהשבוע החגיגי שעבר כאן כמו מטס של חיל האוויר, משהו להמשך.

למשל, עין טובה.  זה מה שחסר כאן יותר ויותר בשנים האחרונות. עין טובה על החברה הישראלית על כל מרכיביה, עין טובה על נשים שחיים כאן, וכן, עין קצת יותר טובה גם על מוסדות המדינה ועל האנשים שמאיישים אותם. לא צריכים לעצום עיניים, ואסור בשום אופן לוותר על הביקורת, על חשבון הנפש, ועל הרצון לתקן, אבל אפשר גם, בצד הביקורתיות החיובית, להיות אמתיים ולראות את הדברים היפים שיש כאן לא רק בשבוע הראשון של חודש אייר. ובשביל עין טובה על המציאות, לא צריך לאחוז בדעה פוליטית כזו או אחרת או לגור במקום מסוים. יש מספיק סיבות אובייקטיביות להיות מרוצים ממה שמתרחש כאן במדינה גם בימי שגרה.

השבוע פרסם האו"ם בפעם השלישית את מדד האושר העולמי לשנת 2015. מדובר במחקר שנכתב על ידי פאנל של מומחים מהאקדמיה, הממשל ומהמגזר הפרטי ומתבסס על נתונים שונים ובהם תוצר לאומי גולמי לנפש, תוחלת חיים, רמת שחיתות, קשרים חברתיים, ועד כמה נשמרות זכויות וחופש האזרח. ישראל מדורגת במדד הזה במקום ה-11 מתוך 158 מדינות. אנחנו עוקפים שם את ארה"ב (מקום 15), שעבור רבים מהישראלים היא מחוז האושר, את גרמניה (מקום 26) עם ברלין, משאת נפשם של לא מעט ישראלים, וגם את צרפת.

וטוב שהסקר הזה מתפרסם השבוע. דווקא עכשיו, אחרי שנאלמה תרועת הפסטיבלים וכבו אורות הזיקוקים, טוב לדעת שלישראלים בסך הכול טוב כאן. מסתבר שאפשר לאהוב את הארץ הזאת, גם אחרי יום העצמאות.

מאמרים נוספים מאת אלישיב רייכנר

אם הייתי יכול להוסיף עוד תכנית לתכניות הלימודים של שנת הלימודים החדשה, הייתי מוסיף תכנית להורים וקורא לה תכנית ההרגעה והאמון. כן. הורי ישראל. שתו כוס מים, ותירגעו בבקשה.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.