צילום: עינת ברזילי
מיה שמש

המסע לאי שם מעבר לקשת (מזכרת בתיה)

מיה שמש, 2.7.2015

מיה שמש הייתה תלמידה במחזור הראשון של בית הספר קשת מזכרת בתיה. בתשע השנים שחלפו מכיתה א' ועד סיום חטיבת הביניים היא למדה שטוב שיש מי שמאתגר את החשיבה שלה, וש"רעיון" יכול להפוך למקום פיסי שקמים אליו בכל בוקר

לפני תשע שנים קבוצה של הורים החליטה לחנך את הילדים שלה בצורה שונה, לאור רעיון שונה, ולשם כך הוקם בית הספר. אנחנו היינו קטנים מידי מכדי שנבין את האידיאל מאחורי זה או מכדי שיהיה לנו אכפת, רק ידענו שחלקנו חובשים כיפות וחלקנו לא. חלקנו צריכים לחכות בין בשר וחלב וחלקינו לא, ובכל זאת אנחנו לומדים ביחד. אמרו לי שזה חשוב, שזה חינוך לקבלת השונה, שזה "מגשר בין חלקים שונים בחברה הישראלית", אבל אני לא הסתכלתי על קשת כהצהרה פוליטית אלא פשוט בית ספר. זה היה נראה לי מצחיק שזה כל כך משנה. ואולי זה היה חלק מהרעיון.

לפני שש שנים קיבלנו מבנה,  וקיבלנו שער שרשום בראשו "בית ספר קשת", וזה היה חשוב והבנתי את זה. בית הספר גדל מאוד מאז, אבל שלוש כיתות לכל בית הספר היה נראה לי המון. ואנחנו היינו הכי גדולים בכל הבית ספר, וזו הייתה השנה הראשונה שבה אמרו לנו שאנחנו גדולים וצריכים לשמש דוגמא. זו הייתה השנה הראשונה שבה ילדים קטנים הסתכלו עלינו כמו ענקים שיודעים הכל.  זו הייתה השנה הראשונה שבאמת ניתנה לנו הזכות לעצב את בית הספר, לראות אותו גודל, ומאז זה לא הפסיק.

לפני שלוש שנים עמדנו בצומת דרכים. אנחנו כבר הבנו את האידיאל, הבנו שבית הספר שלנו מיוחד ביותר מדרך אחת, וגם הבנו את הסיבוכים שיש לפעמים כשאת חלק ממחזור ראשון. ואחרי שש שנים של שינויים, של וויכוחים, של יצירת מסורות, של המון תסכול והמון שמחה – הגיע הרגע להחליט. בניגוד לשש שנים קודם לכן, זו לא הייתה החלטה של קבוצת הורים שידעה מה היא רוצה. הגיע הרגע לשאול את עצמנו אם זו הבחירה שלנו. אם הגענו לסוף, או שיש עוד מה לעשות. בחרנו להמשיך ולבנות עבור עצמנו חטיבת ביניים.

היום אנחנו עוזבים, למרות שזה לא הסוף, למרות שיש עוד מה לעשות. היום אני מבינה עד כמה המסגרת הזאת עיצבה אותי. היום אני יודעת להעריך מורים מדהימים שפגשנו במהלך הדרך ואת הקשר שיש לנו אתם. היום אני יודעת כמה זה חשוב להיות מוקפת באנשים שמאתגרים את תפיסת העולם שלך, ולא רק כשזה מגיע לדת. זה עדיין נראה לי מצחיק שדרושה קבוצת הורים עקשנית ונחושה בשביל להשיג משהו כמו קשת, זה עדיין נראה לי מצחיק שברוב בתי הספר יש רק דתיים, רק חילונים. היום אני יודעת שזה חלק מהרעיון. היום אני יודעת שבתשע השנים האחרונות למדתי את החשיבות של הכרות עם מישהו שחושב אחרת ממני. ולמרות שגדלנו בחממה, ולמרות שהבית ספר שלנו הוא טיפה בועה, הוא גם לימד אותי שזה לא רק נכון, זה הכרחי, שהחלקים השונים בחברה הישראלית לא יהיו מנותקים זה מזה. למדתי שככל שאני שומעת יותר אנשים, יותר דעות, יותר זהויות, כך אני מגבשת את שלי.

למדתי גם שאנשים הם לא רק תוויות, יש בהם הרבה יותר מזה. למדתי כמה אנשים יכולים להשתנות במשך תשע שנים, כמה קבוצה יכולה להשתנות. למדתי שיש דברים שאף פעם לא משתנים. למדתי שיש הרבה אנשים להכיר, הרבה אנשים לשמוע, וגם אם הם נושאים את אותה כותרת, גם אם בראש שלי הם נמצאים באותה משבצת, יש להם דברים שונים להגיד. למדתי כמה חשובים האנשים שלוקחים את הכל לידיים, שמרימים פרויקט ותמיד מובילים את כולם, תמיד מקדימה.  למדתי כמה חשובים האנשים שלוקחים צעד אחורה, לוקחים הכל בפרופורציות. כמה חשוב שכל אחד ידע את החוזקות שלו, ידע מה יש לו לתרום.

כמה חשוב לא רק להיות חלק מקבוצה, אלא אדם בפני עצמך, כי רק אנשים שונים גורמים לדברים לקרות.  בעיקר למדתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, הרבה ממי ללמוד, ועכשיו, אחרי שקיבלנו כל כך הרבה מהמקום הזה, מהאנשים מאחורי הדבר,  הגיע הזמן לצאת למקומות אחרים, לקבל דברים אחרים, ולתת ממה שקיבלנו.

וכמובן, למדתי שיש לי הרבה למי להודות. אז תודה לכל מי שבזכותו עברנו את הדרך הזאת. תודה לכל מי שהיה חלק, לכל מי שאירגן, לכל מי שעזר, לכל מי שנשאר ולכל מי שהלך ובעיקר תודה לכל מי שלימד אותי כל כך הרבה – מורים, תלמידים והורים כאחד.

זה לא הסוף, ויש עוד מה לעשות, אבל היום אנחנו עוזבים.                                

מיה שמש, כיתה ט', מחזור א' קשת, 2015 - תשע"ה

מאמרים נוספים מאת מיה שמש
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

למיה המקסימה, מרגש לקרוא על הדרך שעברת. אין לי סםק שמי שבגר ממערכת החינוך המשלבת ישא עימו מסר חשוב לחיים משותפים וישמש כשגריר למסר זה. בהצלחה וחיבוק גדול ליאת