הילדה שכולם זוכרים
עדי רובינשטיין

הילדה שכולם זוכרים

את הילדה שעשתה את צרכיה בכיתה, ליד כולם, עדי רובינשטיין זוכר בעצב. אז, בכתה א, זה היה מצחיק, אבל היום הוא מבין כמה כשלה המערכת בהכלת החריג

אל בית הקפה השכונתי היא נכנסה. את קולה זיהיתי מיד, על אף שחלפו יותר משלושים שנה. אמה אחזה בה ממש כפי שאחזה בה ביום הראשון בכתה א'. שלושים שנה שלא ראיתי אותה, ולעיתים באה וחמקה ממחשבותיי,  ניסיון הדחקה.

אף אחד לא הסביר אז, במערכת החינוך של שנות השמונים בישראל, שהיא שונה. ציפו שילדים בני שש יבינו לבד את זה שהיא מדברת מוזר, מתהלכת ומועדת ואז שוב מנסה להלך ולא למעוד ובין לבין הדברים נופלים מידיה. אני בספק אם למורים אז בכלל הייתה סבלנות לכך. ילדים בגיל כזה נוטים להיות אכזריים, אך האכזריות שלנו כלפיה באה לידי ביטוי קודם כל בכך שהתעלמנו ממנה. בחצר המשחקים, בכתת הלימוד. היא הייתה נוכחת נפקדת.

על אף שהזרות שלה לא התקבלה על ידי אף אחד מהילדים שם, היא בלטה בכל השנה הראשונה ללימודים. שבוע לפני סוף הלימודים היא עשתה את צרכיה באמצע הכיתה. המבוכה שאחזה בכולנו, התחלפה בצחוק ואחר כך ברחו כולם מהכתה בשעה שהמורות ביחד עם האחראי על הניקיון מנסים להסות את ההמולה. אחרי התקרית הזו, הגיע החופש הגדול. בכתה ב', היא כבר עברה לבית ספר אחר.

אף אחד לא סיפק לנו תשובות. המבוגרים בחרו להתעלם. לאורך השנים, בזיכרונות מבית הספר היסודי, זה היה זיכרון קולקטיבי ארוך ומתמשך עבור כל מי שנכח באותה שנה בכתה. אדם זוכר מבית הספר היסודי הרבה דברים, אבל מעטות הכיתות שזוכרות כולן אירוע מכונן אחד. מאז לא ראיתי אותה, אבל אני בטוח שעל אף שהדחקתי, חשבתי, וכשחשבתי התעצבתי.

ופתאם, היא נכנסה אל בית הקפה השכונתי. אוחזת באמה. את סיפור החיים שעבר מבלי שראיתי אותה, יכולתי לקרוא על פניה חרושות הקמטים של האם. כמה זמן עבר מאז, ואילו היה נדמה לי שאצלן, הזמן עצר מלכת. בבית הקפה נעצו בה מבטים. חיים שלמים של נעיצת מבטים. גם אני הבטתי, הבטתי וראיתי את החיים שלי וכמה הזמן שעבר בעצם שינה כל כך הרבה אבל לא שינה כלום. אם הייתי מנסה לדבר, מה כבר הייתי אומר? ואם הייתי יכול לבקש, אולי הייתי מבקש לחזור לכתה א', ולו רק כדי לומר לה שבסופו של יום, כל אחד בתורו, הפך להיות הילד השונה הזה שמצביעים עליו בכתה. שבסופו של דבר, גם אותנו הנשירו, כל אחד לתחומו הוא. לצערה, היא הייתה הראשונה שנתקלנו בה, ולקחנו אותה לכל מסלול חיינו.

מאמרים נוספים מאת עדי רובינשטיין

" …על בית הספר להשיג יותר מאשר להימנע מלדחוף את תלמידיו להתאבדות.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

וו

זכרון של 30שנה - הייתי בכיתה ח הביאו לכיתה א ילד עם תסמונת דאון באמת ילד חמוד חייכן כזה אני זוכר איך הנבלות של בית הספר הת עללו בו בהפסקות לא זוכר איזה מורה הספר יוצא להגנתו אני זוכר שכבר אז ליבי נכמר עליו היום שאני נזכר בזה כל גופי מתמלא רחמים כועס על עצמי שלא התערבתי להפסיק את ההצקות לא זוכר בדחוק אבל תוך כמהחודשים ההוא נעלם

בהחלט מערכת לא ערוכה לזה אמנם השתנה המון המון לטובה אבל עדיין יש הרבה מה לעשות - לצערי בעיקר בצד של המורים שיהפכו ליותר מנהיגים שיתיחסו לילדים האלו ושידברו עם הכיתה שלהם על כך

תרגיעו. אתם מדברים על שנות השמונים, זמן של דינוזאורים מרוקאים וטריפוליטאים. החיים השתנו מעט מאז. הרי כבר אין דינוזאורים

אצלנו בישוב היה ילד עם תסמונת דאון, לא שממש הבנו ידענו שהוא לומד בבית ספר מיוחד אבל אהבנו אותו ובכל הזדמנות הילדים בישוב שיחקו איתו, דווקא יש לי זכרונות טובים מההיכרות ושנים שלא ראיתי אותו וזה היה אי שם בסוף שנות השבעים תחילת השמונים

כתוב יפה מאוד. ממש מביך כמה שכל אחד והסיפור שלו עם הילד החריג. המערכת מבולבלת כי המשפחות לא תמיד מפנימות את המצב. ומעודדות את הילד לאתגרים להיות כמו כולם וחושבים שזו תיהיה ההצלחה. ......לצעירינו עד הכישלון ואז ... הוא נעלם.