על קו הזינוק לא כולם שווים
לינוי בר גפן

על קו הזינוק לא כולם שווים

לינוי בר גפן נתקלה במי שהיו שני הדחויים של הכיתה, הם עקפו את כולם בסיבוב ועדיין נעלבים כשמלכת הכיתה מפנה להם את הגב

דנה וגיא (שמות בדויים) לא היו החברים הכי טובים שלי. הוא היה הילד השמנמן והמגושם שלא מצא את עצמו בחברת הבנים חובבי הכדורגל והכדורסל וניסה שוב ושוב להצטרף אלינו, הבנות, במשחקים העדינים יותר. במקום להפוך להיות שותף הסוד שלנו, הצטרפנו לחגיגת הבוז למי שלא עמד בתנאים המגדריים המחמירים של הקבוצה וכינינו אותו "הומו" כקללה. גם דנה הייתה ילדה חסרת ביטחון שלא מילאה אחרי הפרמטרים שמצעידים אותך לפופולאריות בחברת הבנות וזכתה רוב הזמן להתעלמות. שניהם היו שוכני הקבע של "הכיתה הטיפולית" – הכיתה אליה בית הספר היוקרתי שבו למדנו ב"שיכון האמידים הותיקים" נהג להפנות את מי ש"משום מה" גם לא נולד להורים בעלי הכנסה גבוהה. שמונה שנות נידוי וקינטור עברו עליהם עד שהתפצלנו לתיכונים. רובנו המשיכו לאותו תיכון עירוני, בעוד ששניהם (וגם אני) הרחקנו מהכיתה למקום שבו נוכל להמציא את עצמנו מחדש.

את גיא פגשתי כעבור עשרים שנה. הילד הדחוי שתויג כתלמיד גרוע צמח לגבר חתיך ושמח, רהוט ונבון, שובר לבבות. ההתרחקות מאיתנו, התברר, עשתה לו רק טוב. הוא הפך לתלמיד מצטיין, יצא מהארון, והתמקצע כעובד סוציאלי שמדריך נערים בסיכון. כעבור זמן לא רב נתקלתי גם בדנה, שגם היא גדלה להיות אישה מבריקה ומלאת עשיה למען הזולת במסגרת עמותה חברתית. לימים, היא גם חזרה להתגורר עם ילדיה בשכונת ילדותנו, ושם נתקלה במלכת הכיתה וסגניתה, שגם הן לא הרחיקו. "ואפילו היום הן חולפות על פני כאילו אינני קיימת", צחקה ולא שמעתי בקולה גרם של מרירות.

פספסנו אותם. פספסנו אותם כי היינו ילדים מהירי תיוג ואיש לא דרש מאיתנו יותר מזה. להיפך, גם מערכת החינוך וגם הורינו מיהרו להצטרף לשיפוט המרעיל, אולי אפילו הובילו אותו.

חלקנו הצלחנו בקריטריונים המקובלים להצלחה: רכשנו מקצועות טובים, בנינו משפחות יפות. נו... גם כן חוכמה גדולה - הייתה לנו נקודת זינוק מצויינת. דנה וגיא התחילו את המירוץ הרבה מאחורינו וכרגע אנחנו רצים תוך כדי צפיה בעורף שלהם.

מאמרים נוספים מאת לינוי בר גפן
״אמיתות״ על יכולות פיזיות, טראומות מלחמה, סכנות יחוד - הכל יראה מגוחך בעוד אי אילו שנים
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

הילד השמן והדחוי הפך להיות חתיך הומו שהוא עובד סוציאלי והילדה הדחויה עובדת בעמותה וצוחקת על זה שנשים מבוגרות עדיין לא מתייחסות אליה...

האלימות בחברה הישראלית חודרת לכל פינה.

עד היום אני דחוי. פעם זה היה בגלל בכיתה. היום זה כבר המשפחה. בסוף התברר שיש לי אוטיזם קל. לא ממש קל אבל תפקוד גבוה בערך.

גם אני הייתי מהילדים הדחויים, אצלי זה קרה בגלל מורה טיפשה ונירוטית שהדביקה לי שם שלכל אורך היסודי לא מש משפתותיהם של ילדי השיכבה, ואני בכלל הייתי ספורטאית מעולה. לא נורא, היום אני במדינה אחרת ויש לי מה שאין לאף אחד אחר מכל השיכבה וכולם ביחד אז יאלה תוכלו את הלב

ידוע שילדים הם עם אכזר.... וכשאין להם מבוגר אחראי כגון הורה מורה או מנהל שיעמיד אותם במקום .... מי ישורנו.....

מורים בעלי ראש קטן מתמקדים רק בלימוד או בדברים חינוכיים שנראים להם חשובים ולא רוצים להיכנס לדחיה חברתיות שמתרחשת מתחת לאף שלהם!! הם מועלים בתפקידם ולא מעט התאבדויות של ילדים ובני נוער היו נמנעים אם המורים היו רואים את הנושא החברתי הפנימי של הכיתה כחלק בלתי נפרד מתפקידם

קל ביותר לתייג,להשחיר את הסביבה ואז אתה יוצא נפלא.. בתקופתנו בתל אביב לפני כ-35-38 שנה למורים לא היתה שום התבוננות על הצד הרגשי והצד החברתי.רק הצד הלימודי היה החשוב ולכן הרבה נפלו ולא קיבלו מענה.הייתי מלכת הכיתה וצחקנו על כל מי שהיתה קצת חריגה.היום זו עבודתי,למצוא את הפרחים הנבולים מעט..ולטפטף עליהם..מים..ז"א אהבה!!

זה שיצא מהארון הובס, וממלא את הקובייה שחברת הילדים הועידה לו: "הומו". הוא היה דחוי ע"י המיינסטרים הסטרייטי וקיבל על עצמו את זהות מינית כדי להשתייך לקבוצת הדחויים האחרים.

חשבתי בהתחלה שתספרי שכל אחד מהשניים הפך ליזם ענק, מדען מבריק או סיפור הצלחה אחר. כולה עו"ס(חתיך זה עניין של טעם, וזאת לא ממש הצלחה) שמתעסק עם נוער, ויו"ר עמותה. צר לי להיות זה שמקלקל את החגיגה אבל אין ממש מה לקנא בהם. המציאות היא גם קצת שונה מהסרטים רוב הזמן, לדוגמא בבית הספר שלי הילד ה"לא פופולרי", אושפז לפני מספר שנים במוסד לחולי נפש, לא בגללנו אלא כי היה שם משהו שגם אנחנו כילדים ראינו את הזרעים שלו. הילד הכי ערס בבית הספר שהילך אימה על רובנו, זה שניבאנו לו שישב בכלא או יהיה סתם כלומניק הוא מנכ"ל חברת הייטק מצליחה, וגר במנהטן, נפגשנו במקרה בארץ באחד הביקורים שלו, הוא הפך לאדם חביב שקצת מצטער על הגישה שלו כילד. הכי חכמה בכיתה, זאת שהמורים היללו עד אין סוף וצפו לה עתיד מזהיר נכנסה להריון בסוף התיכון, לא התגייסה וכל מסלול החיים שלה נעצר, היום היא פקידה בקופת חולים שלא עושה כלום חוץ מאשר להעלות תמונות של הילדים שלה לפייסבוק. והבחור הכי נחמד בכיתה, זה שהיה טוב לכולם, ילד נבון וספורטאי בחסד עליון, המלך של הבנים, שהיה אמור להיות היום אחד הכוכבים הגדולים בכדורגל הישראלי גמר את הקריירה בגיל 18 אחרי פציעה כ"כ ברוטלית שהפכה אותו לנכה, והיום הוא בקושי עובד, וחי עם אשתו וילדיו בדירת שיכון. עליי אמרו שלא אסיים תיכון בגלל הפרעות הקשב הלא מאובחנות שהיו לי בזמנו, היום אני בוגר תואר שני, וחי בכבוד.

פעם הייתי ערבי היום אני מלכת תל אביב שמכניסה המון מהצד וכמה מהשכבה הם לקוחות שלי ולא מזהים

פעם הייתי ערבי היום אני מלכת תל אביב שמכניסה המון מהצד וכמה מהשכבה הם לקוחות שלי ולא מזהים

תקופת היסודי והתיכון זוהי תקופה "חברתית" משמעותית נורא להתפתחות של הכרה עצמית. לדעתי דווקא לילדים מקובלים קל להפנים אהבה , הם כבר למדו איך להסתדר בין אנשים ולכן הם מפנים בקלות מקום להיבטים נוספים של החיים. ילדים מנודים מתעסקים קודם כל בזה ותמיד המחשבה הזו במקום הראשון . ילדה לא מקובלת כמו שאני הייתי לעולם לא תתגבר על כך. עד היום אני סוחבת את התחושה המנודה. זה די הרס לי את החיים לתמיד.

מעניין אם זה שכינו אותו הומו הפך אותו להומו או שהם צדקו

גם אני הייתי בין המנודים של השכבה, מבחירה פחות או יותר. פשוט לא הרגשתי טיפת השתייכות. כשמצאתי ילדים אחרים שדומים לי הקליק היה מיידי ונהדר. עד היום אני בוחרת את הקרובים אליי בפינצטה ולא מתחרטת לרגע, אבל תחושת הבדידות תמיד חוזרת לעקוץ. גם אחרי נישואין ושני ילדים מלאכים.

גם הייתי מנודה והייתה לי את ההרגשה של נעלמת ולא קיימת וכמובן שזה מפריע פוגע ומעליב ומשפיע על האישיות והאופי לשנים שאחרי וכמובן על הרגישות... בסופט של דבר אני הרמתי ידיים עזבתי את התיכון ועברתי לתיכון אחר שם הכרתי חברים ומצאתי את דרכי.. להגיד עד כמה הצלחה נחלתי אין לי עדיין מידע (3 שנים אחרי סיום תיכון) אבל אני עוד את דרכי אמצא... כי אחד הדברים שלמדתי מילדות זה להיות חזקה כי אז באותם רגעים החזקתי את עצמי ואמרתי שהכל זה רגעי וזה עוד יעבור וכך גם למדתי לראות לרחחק ולשאוף לרחוק.. וזה בין התכונות היותר טובות שאני מאחלת לאנשים.. להגיד שזה טוב להיות הילד או הילדה הזאת לא אני לא מאחלת,לאף אחד. את הרגשות המשברים העצב והכאב.. אבל אני כן מאחלת לאותם ילדים לנסות להתמודד לחפש דברים חלופיים הסחת דעת ולהבין שבסופו של דבר הכל יהיה טוב.. כי גםאם אותם ילדים שם לא בשבילך יום אחד יהיה מישהו או מישהי שכן יהיו בשבילך.. בעצם להיות למען עצמך ולא למען אדם אחר אף פעם.. מי שיאהב ומי שלא יאהב שימצא את דרכו לבדו וזה הפסד שלו:)

כשהייתי ילד.הייתי מרוחק,מתבודד ולא מתחבר לנערים או נערות.גם כיום אני כזה, וכנראה מדובר בבעיית אישיות. אז,אין את מי להאשים.יש אנשים עם כל מיני ליקויים.יש ליקוי גופני,יש ליקוי נפשי,יש ליקוי רגשי ועוד. כיום אני רווק בן 45.

כולכם טועים.העולם הזה הוא הבל.מקצוע טוב,דירה,כסף ורכוש זה טפל.זה ממש לא העיקר. העיקר זה לעשות מעשים טובים.מצוות ותורה. מי ששומר שבת,כשרות ומצוות השכר שלו הוא לנצח.והחלק שלו הוא הכי גדול מכולם.

תגובה לרובי, אתה סתם שחצן

בזמן ההפגנות על יוקר המחיה, קראתי כתבה מרגשת, על בחור מהמעמד הבינוני , שתיאר על מצוקותיו וכו' המסקנה שלו הייתה, שפניה לא נכונה (לעיתים לא בכוונה/ לא מושכלת) , או משיקול דעת לא טוב , או כן טוב, יכולה להשפיע רבות על אנשים.... לטוב - לבריאות אושר ועושר, או רע... מסלול צבאי (טייס/קצונה), מסלול לימודי ... מזל וגורל

הכי מדליק זה העקביות חסרת הסתירות בין הכותרות של הכותבת למאמר עצמו. כך למשל בכותרת "ועדיין נעלבים כשמלכת הכיתה מפנה להם את הגב" ובכתבה בתאום לוגי מושלם "אפילו היום הן חולפות על פני כאילו אינני קיימת", צחקה ולא שמעתי בקולה גרם של מרירות".

אם יילמדו על יראת שמיים הרבה מיזה לא יהיה קיים בשני הצדדים לדעת שכל אחד נברא מושלם בצלמו מגלה אצלינו כוחות נעלמים והצלחות

הייתי ילדה שמנה ודחויה. היה לי מזל שהייתי טובה בלימודים ואחכ בספורט. לא אשכח את המורה של כיתה ו ששמה אותי בצד לראות אם אני כותבת בחינה בעצמי... רק כשעברתי לחטיבה לבית ספר אחר חל שיפור במצבי. אני עד היום רגישה ונושאת מטען כבד. אולם בה יש לי משפחה ואני חשה שניצחתי את אותה מורה ואת אלה שצחקו עלי. אני בה נראית טוב ויודעת שהחיים מורכבים ולא לגמרי טוב או רע.

ילדים בסהכ מגיבים למה שילד משדר החוצה. מה שילד משדר זה המטען שהוא נושא, לרוב מהבית. זו התורה כולה על רגל אחת. הבשורה המשמחת היא שבעזרת טיפול, עבודה נפשית ורוחנית אפשר לפתור את העניין ולחזק את הבטחון העצמי. אם את/ה קוראים את מה שכתבתי ואתם עדיין מרגישים עמוק בפנים חסרי בטחון ודחויים, טפלו בזה, יש טיפולים אלטרנטיבים, יש פסיכולוגים, מדיטציה אבל לא להתייאש! העניין פתיר! בהצלחה

גם אני הייתי דיוי ומקור ללעג ובוז מילדים אשכנזים שלא יכלו לסבול ילד ספרדי מחוננן. אז סיימתי תיכון בהצתיינות והלכתי ל MIT והיום אני אחרי אקזיט מצויין עם עשרות מליוני דולרים בבנק, אשה חתיכה ואוהבת, ילדים נפלאים. בוז לבני הכלבה שלעגו לי בילדותי. הם מקסימום נהגים באגד

גם אני הייתי דיוי ומקור ללעג ובוז מילדים אשכנזים שלא יכלו לסבול ילד ספרדי מחוננן. אז סיימתי תיכון בהצתיינות והלכתי ל MIT והיום אני אחרי אקזיט מצויין עם עשרות מליוני דולרים בבנק, אשה חתיכה ואוהבת, ילדים נפלאים. בוז לבני הכלבה שלעגו לי בילדותי. הם מקסימום נהגים באגד

מרוב דחויים כולל הספרדי הבכיין התורן שגמר MIT עם שגיאות כתיב, שכותבים פה לא ודע כמה לא דחויים יש. מספיק להתבכיין.

אני למדתי בתיכון חרדי עם בנות ספרדיות שסבלו ביסודי מבנות והגיעו לתיכון והנבלות הוציאו עליי את כל התיסכול שלהן מקינאה ובגלל העידה שלי עד היום אני סוחבת איתי את הצלקות האלה איני יודעת מה עלה בגורלן פרט לכמה שאני יודעת שהיתחתנו יימח שמם!

הכתבה של לינוי קלישאית,כפי שהגדיר אחד המגיבים, אבל חלק מהתגבות הן סיפור נפלא,וראויות לניתוח פסיכולוגי.

זה שורש הבעיה.

אני קיבלתי בבית ספר מכות ממזרחים ערסים בקבוע, תסתכלו במראה לפני שאתם מבקרים תאשכנזים יא זבלים מסריחים, הרוסים היו גרועים כמעט כמוכם. בכל שנות הבית ספר והחטיבה המזרחים הערסים התעללו בי כי אני אשכנזי שמן והרוסים הערסים היו גרועים כמעט כמוהם, והסיפור הקלישאתי והמטופש של לינוי לא משקף תמציאות, כבנאדם שמן, שהיה הכי שמן מכולם כבר מכיתה א׳ עד היום שאני בן 28, בכל מקום שופטים אנשים שמנים, חושבים שהם מטומטמים, צוחקים עליהם, מסתכלים עליהם כאילו הם חייזרים, ומעבירים עליהם דאחקות אחד עם השני, כי הגזענות לשמנים לא מקבלת במה בטלוויזיה חוץ מ2 כתבות ב20 שנה בערוץ 10, במקום לעשות שטיפת מוח על גזענות נגד ערבים רוצחים ששונאים תמדינה ומנסים להשמיד אותה מבפנים ונגד הערבים מסביבינו שרוצחים אותנו חופשי צריך ללמד ילדיםתלא להיות גזענים לשמנים, כי גם שמנים הם בני אדם, אפילו שהם לא מושלמים, כי ככה זה אתם צריכים לצחוק על שמנים בשביל להרגיש טוב עם עצמכם ולשכוח מהבעיות שלכם וכמה אתם חארות, זה גם מתקשר למה שהיה לי בבית ספר כי לא רק שילדים אחרים התעללו בי גם האינתיפאדה השנייה הייתה כשהייתי בבית ספר ואחרי זה בתיכון, מצד אחד ילדים אחרים ערסים התעללו בי, ומצד שני הערבים הרוצחים המתועבים פיצצו יהודים ברחובות כל יום, חרא של ילדות הייתה לי, וגם אמא שלי לא שמה עליי, וכל יום הלכה לטפל בסבתא שלי כל היום ולא עשתה לי אוכל רק רק בשביל שבסוף היא תזרוק דווקא אותה מהירושה חחחחחחחח ואל תחשבו שהמורים יותר טובים מהילדים, גם המורים התעללו בי, המחנכת שלי בחטיבה לא סבלה אותי ופעם אחת אפילו הרימה עליי יד הבהמה העלובה הזאתי בסוף הפסקתי ללכת לתיכון כבר קצת אחרי שהתחלתי את כיתה י׳ היום אני לא עושה כלום, פשוט כמשמעו, אז תגידו שהובסתי, על הזין שלי ולינוי אני לא מבין במה הם הצליחו יותר ממך להיות הומו זה הצלחה? בניגוד ללהיות שמן, להיות הומו זה דפק בראש, זה שהחברה הצבועה שלנו בחסות התשקורת הצבועה והמסריחה שלנו מקבלת היום הומואים ולסביות כמשהו נורמלי בזמן שהיא צוחקת על שמנים ושמה אותם כמושא ללעג זה משהו אחר, דווקא נראה לי שאת הרבה יותר מוצלחת מהם לא כולל השמאלנות המתבקשת מאשת תשקורת במדינה שלנו