ולמדת לרעך כמוך
ישראל היום

ולמדת לרעך כמוך

בימים שבהם מדברים על השסעים בחברה הישראלית, בתי הספר המשותפים לדתיים ולחילוניים של "צו פיוס" נותנים הרבה מקום לאופטימיות.
שיר זיו. ישראל היום. 22.09.2015

לבית הספר היסודי "אושא יחד" ברמת גן, שרק לפני שנים ספורות היה על סף סגירה עקב מיעוט תלמידים, נכנסו בתחילת השנה כמאתיים תלמידים ותלמידות - מספר שיא בתולדותיו - ולראשונה נפתחו בו שתי כיתות א', נוסף על כיתת גן (המקבילה לגן טרום חובה וחובה). את העלייה במספר התלמידים ואת פתיחת הכיתה החדשה זוקפים בבית הספר לטובת יוזמת החינוך החדשנית המתנהלת בו, שמאחוריה עומד ארגון "צו פיוס". במסגרת היוזמה, שזוהי שנתה השנייה, לומדים יחד תלמידים חילונים, דתיים ומסורתיים, ומכאן גם שמו של בית הספר "אושא יחד" - אושא על שמה של עיר יהודית חשובה בתקופת המשנה והתלמוד, ו"יחד" המסמל את מטרת העל של ארגון צו פיוס - חיים משותפים בין המגזרים השונים של הציבור היהודי. מאחורי היוזמה עומדים אנשי חינוך חדורי שליחות ומוטיבציה, המאמינים כי בגילים הצעירים אפשר לחנך לפתיחות, לסובלנות, להקשבה, לקבלת האחר, לכבוד הדדי וליצירת שיח מכבד ואמיתי בין המגזרים השונים.

ילדי כיתת הגן המשותף, ר"ג . צילום: יהושע יוסף
צילום: יהושע יוסף

החזון מאחורי "אושא יחד" נשמע כמו חלום אוטופי בחברה מקוטבת ומרובת שסעים, דוגמת החברה הישראלית. ענת אשר, המתחילה את שנתה הרביעית כמנהלת בית הספר, לא חוששת מהאתגר. "הנושא של דיאלוג בין דתיים לבין חילונים הוא לא רק בהיבט הפדגוגי, אלא גם בהקשבה ובערכים שבית הספר רוצה להנחיל דווקא מגיל צעיר", היא אומרת, ומסבירה שהפרויקט בנוי במבנה של "מסלול צומח", שמטרתו ללוות את התלמידים הטריים הנכנסים לכיתה א' עד סיום לימודיהם בבית הספר בכיתה ח'. "אנו מתחילים במסלול בגיל צעיר כי כשמגיעים לגיל מבוגר הרבה יותר קשה להקשיב או ליצור שיח באמת מכבד".

ההחלטה לפתוח את המסלול הצומח התקבלה לפני כשלוש שנים בשיתוף פעולה בין משרד החינוך - הפיקוח הממלכתי דתי - לבין מחלקת החינוך ברמת גן, בעידודו של ראש העיר ויו"ר ועדת החינוך בשלטון המקומי, ישראל זינגר. "חינוך הוא לא רק לתעודת בגרות ולציונים מעולים", אומר זינגר, "אלא גם, ובעיקר, לערכים, לקבלת האחר ולחיים בשיתוף בין כל הקהילות. החיבור בין דתיים לחילונים תורם לכולם. 'אושא יחד' היא בשורת חינוך שערים רבות בארץ עוד ילמדו ממנה. ומי יודע, אולי מכאן נצליח להצמיח שינוי חברתי אמיתי". 

דיאלוג - בהקשבה ובערכים
סיפורם של בתי הספר המשותפים בישראל מתחיל בשנות השמונים של המאה הקודמת. שלושה כאלו הוקמו בכפר אדומים, בתקוע ובבית חורון - יישובים שהוקמו מתוך אידיאולוגיה כצורת התיישבות משותפת לדתיים, לחילונים ולמסורתיים ובחרו להתאים את מערכת החינוך שלהם לצורת חיים זו. בתי הספר הללו שירתו את היישובים, אך נותרו כאיים בודדים במערכת החינוך.

ב־1995, קצת אחרי רצח יצחק רבין ז"ל, נפתח בית הספר "קשת" בירושלים, שאותו הקימה רותי להבי, שגם מכהנת בו כמנהלת. זו היתה הפעם הראשונה שבית ספר משותף נפתח במרחב עירוני ולא ביישוב קטן וקהילתי שאוכלוסייתו הגיעה עם האידיאולוגיה השיתופית. בשנת 2000 נפתח "יחד מודיעין", הכולל בית ספר יהודי, תיכון ומרכז לזהות יהודית, ומשרת את אוכלוסיית מודיעין והסביבה, והחל מ־2008 בתי הספר המשותפים הפכו לתופעה רווחת יותר ויותר, גם הודות ליוזמתו של הרב מיכאל מלכיאור, שהובילה את הכנסת לחוקק את חוק חינוך ממלכתי משלב (2008), שנועד לקדם ולעודד הקמת יוזמות מסוג זה. כמו כן, שינויים בחברה הישראלית וצורך הולך וגובר של הציבור הדתי והחילוני למצוא מסגרות פלורליסטיות, כמו גם עידוד של שרי החינוך והדרג המקצועי במשרד החינוך לפתיחת מסגרות כאלו, והכניסה של צו פיוס לתחום החינוך המשותף, הביאו לשינוי המתחולל כיום.

במקביל, החל ארגון "צו פיוס" לנקוט אסטרטגיה אקטיבית לעידוד התופעה ולהעלאת הנושא לסדר היום הציבורי. בארגון מתקבלות פניות רבות לפתיחת בתי ספר משותפים ברחבי הארץ, והוא מלווה את הפונים (מנהלים וועדי הורים) משלב הרעיון ועד היישום בפועל, כפי שנעשה בבית הספר "אושא יחד". בחמש השנים האחרונות היה ארגון "צו פיוס" שותף להקמה ולליווי של כ־20 מסגרות חדשות ברחבי הארץ, ביישובים דוגמת שוהם, בנימינה, גדרה, רחובות, המועצה האזורית מגידו וראשון לציון. בסך הכל לומדים במסגרות השונות של החינוך המשותף כ־10,000 תלמידים.

בית הספר "אושא" החל את דרכו לפני שני עשורים כבית ספר ממלכתי־דתי קטן ומשפחתי, השוכן ברחוב שליו בשכונת הגפן ברמת גן. בשנים האחרונות סבל בית הספר ממיעוט תלמידים וכאשר נדרש שינוי, נכנס לתמונה ארגון "צו פיוס", אשר זיהה את הצרכים - הן של בית הספר המוכר והרשמי והן של תושבי האזור. 

"בעקבות ההצלחה הצטרפו תלמידים חדשים", מספרת בהתרגשות אשר, "את המסלול הצומח התחלנו בשנה שעברה, והשנה יהיו לנו שלוש שכבות במסלול: כיתת גן, כיתות א' ו־ב' והתלמידים האלו ימשיכו במסלול החדש עד סיום כיתה ח'. שאר בית הספר עדיין יכהן כבית ספר ממלכתי־דתי רגיל. העובדה שהשנה נפתחות שתי כיתות א', ולנוכח ההצלחה נבחנת אפשרות לפתוח גם עוד כיתת גן, מדברת בעד עצמה".
בזמן שארגוני הורים נאבקים על כיתות בנות פחות מ־40 תלמידים (במסגרת קמפיין "32 זה לא בשמיים"), בבית הספר "אושא יחד" מתהדרים בממוצע של כ־22 תלמידים בכיתה, שבזכותו מקבלים תלמידי בית הספר במסלול הצומח יחס אישי־פרטני.

"דיאלוג של דתיים וחילונים צריך להתקיים לא רק בהיבט פדגוגי, אלא גם בהקשבה ובערכים שבית הספר רוצה להנחיל דווקא בגיל הצעיר, ולכן אנחנו מתחילים עם מסלול צומח שמתחיל מהגן", מדגישה אשר.

"ללמוד יחד זו בשורה מאוד משמעותית ומאוד חשובה בעיניי, דווקא בגלל כל מה שקורה בפוליטיקה הישראלית", היא מוסיפה, "פניתי לצו פיוס מתוך הבנה שבעקבות השינוי שעובר בית הספר אנו זקוקים למעטפת שתיתן לנו משאבים פדגוגיים ושיווקיים ותעזור לנו למנף ולמצב את בית הספר, שיהיה הכי טוב שאפשר, ושנגיע להצלחה הכי גדולה שאפשר".

שרית שלוסברג, מנהלת החטיבה הצעירה בבית הספר ומחנכת כיתה א', מלמדת באושא כ־18 שנה. כבת המגזר הדתי־ציוני ותושבת אלעד החרדית, היא מתורגלת בקבלת האחר והשונה, ומבינה משהו ביחסי רוב ומיעוט. את השינוי העובר על בית הספר היא מקדמת בברכה. "למבוגרים זה הרבה יותר קשה. ילדים הם ילדים, הם לא מבחינים בשוני, יש להם את המכנה המשותף שלהם, את הגיל השווה וההתעניינות השווה, וזה מה שיפה לראות. המסגרת החדשה נותנת לילדים לתהות ולשאול והם לומדים להתחבט עם השאלות, לומדים לכבד אחד את השני ולהבין שזה לגיטימי להיות שונה. בסוף כולנו בני עם אחד ועלינו ללמוד לקבל אחד את השני עם השונות שלו".

"בבוקר מתכנסים יחד לאמירת בוקר טוב ומתחלקים לקבוצת תפילה ולקבוצת מפגש", מתארת נטלי צאירי, הגננת המובילה את כיתת הגן בשלוש השנים האחרונות. "התלמידים בקבוצת התפילה מתפללים ולומדים הלכה יומית, וקבוצת המפגש לומדת במקביל חומר מהפן הערכי - מהי חברות, קבלת האחר, סובלנות וכד'. לאחר מכן מתקיימת פעילות משותפת - הילדים משחקים יחד, יוצרים יחד ואוכלים יחד.
 
"הורים השולחים את ילדיהם לבית הספר שלנו נדרשים להגדיר לאיזו קבוצת שייכות הם רוצים שהילד ישובץ. יש ביקורים בין קבוצות, שבמהלכם טועמים הילדים את חוויית הקבוצה האחרת ומקבלים זווית ראייה נוספת על החברה. אם ילד רוצה לעבור לצמיתות מקבוצת התפילה לקבוצת המפגש או להפך, עורכים דיון, משתפים את כל הצדדים ובודקים אם זה יכול לעבוד. השנה החלוקה בין תלמידי התפילה לתלמידי המפגש תהיה חצי־חצי".

מכיתה א' ואילך יש כמה שיעורים שבהם נעשה הפיצול בתוכני הלימוד. "מגיל בית ספר, בהתפתחות לפי גילים, עולה עניין הפיצול וחידוד הזהות לכל קבוצה. לדוגמה, שיעור תורה מפצלים לשתי הקבוצות, בעוד שתיהן זוכות לאותן שעות לימוד, אבל התכנים שונים", מסבירה שלוסברג. "המסה העיקרית של שעות הלימוד מוקדשת ל'כיתה ביחד' - כיתה אחת המחולקת לקבוצות עבודה, שזה המודל הנהוג היום, אבל שלומדים בה זה לצד זה לאורך רוב שעות היום תלמידים דתיים וחילונים. את פרשת השבוע לומדים יחד, וגם שעות היהדות הן משותפות, ולומדים בהן יהדות מתוך המכנה המשותף הרחב והערכים היהודיים ההומניסטיים, בעוד כל קבוצה יכולה לגזור מהשיעור מה שרלוונטי עבורה".

ילדים בבית ספר אושא רמת גן. צילום: עידו שחם

האומץ להתמודד עם השינוי
המשפחות הוותיקות בשכונה התקשו בתחילת הדרך להתרגל לשינוי העובר על בית הספר - בעיקר בשל החשש מחשיפת ילדיהן לסגנונות חיים אחרים והקושי להכיל את השינוי על כל משמעויותיו. אשר מספרת על שני קונפליקטים מרכזיים שהתרחשו כשהחל הפרויקט.
"כבית ספר שהיה לאורך שנים ממלכתי־דתי היתה כאן נורמת לבוש מאוד ברורה שהתלמידים היו חייבים לעמוד בה - כיפה, תפילין, חצאית", מספרת שלוסברג, "בעקבות השינוי נכנסות משפחות חילוניות שאינן מחויבות לנורמה הזו וקוד הלבוש עובר שינוי שנדון בינינו כל הזמן. אנו כן דורשים מהתלמידים לבוא בלבוש מכבד וצנוע, ואוסרים גופיות כמו בבתי ספר רבים, אבל מכבדים את כל סגנונות הלבוש הקיימים. יש קוד לבוש שונה עבור ילד בקבוצת תפילה ועבור ילד בקבוצת מפגש. זה היה מורכב לניסוח, כי יש משפחות שהן מורכבות, האב יותר מסורתי והאם יותר חילונית או להפך, ויש משפחות שהעדיפו בכלל לא לבחור בין המסלולים וביקשו שהילד ינוע בין הקבוצות. אך לנו היתה חשובה ההחלטה, כדי ליצור את קבוצות הזהות.

"נושא אחר שבו נדרשת התאמה הוא ספרי הלימוד. אנחנו צריכים לעשות התאמה לאוכלוסייה החילונית, ולמצוא ספרי לימוד המתאימים לתלמידי שני המסלולים. עשינו תחקיר ומצאנו מקומות משותפים ובמקומות שנראה שצריך תגבור של הפן האמוני נעשה הפיצול. מצד שני, יש לימוד מספרים ממלכתיים, כגון 'מפתח הקסם', המיועד ללימוד עברית לתלמידי כיתה א', שכן היה לנו חשוב ליצור כמה שיותר חיבור בשנה הראשונה, ליצור כמה שיותר אחידות".

אשר משבחת הן את המשפחות הדתיות הוותיקות, שהצליחו להתמודד עם השינוי, והן את האומץ של המשפחות החילוניות, שבחרו במודע לשלוח את ילדיהן למסגרת ייחודית. האחים הגדולים ברוב המשפחות החילוניות של התלמידים החדשים במסלול הצומח למדו קודם לכן במסגרות רגילות, ועבור ההורים החילונים מדובר בהתמודדות ראשונה מסוגה עם מוסד חינוכי שחושב ונוהג קצת אחרת.
"אתה צריך הרבה אמונה והרבה שליחות ולהאמין באמת שיחד זה צו השעה", אומרת אשר בקול מלא ביטחון, "אנחנו לומדים שיש הרבה משפחות ישראליות שמחפשות את הערך הזה של ביחד, שהוא מאוד משמעותי להן, שמעריכות הקשבה וקבלת השונה, ואנחנו כאן עובדים הרבה על הדגשת המכנה המשותף. זה תפקידנו. אנחנו פחות מרגישים את החששות אצל הילדים. הילדים זורמים. עבורם החיבור הוא טבעי, ומעניין אותם להיחשף להתנהגויות שונות. אנו נוהגים לחגוג קבלת שבת משותפת, וכל משפחה מביאה את הסיפור שלה. הילדים לומדים מה נהוג לעשות במשפחות דתיות בשבת ומה עושות משפחות חילוניות בשבת, ומבינים ששתי הדרכים מקובלות ולגיטימיות.

"כאשר מדובר בחגי ישראל, אנו מעלים את השוני בתפיסה לגבי יום כיפור. חלק מההורים לא צמים וחלק מההורים צמים, ואיך אנחנו נותנים לילדים להרגיש נוח עם זה. יש מודל שפותח בנושא, והוא מאפשר לנו לעשות את העבודה החינוכית בצורה טובה, עם פיצול של כל קבוצה לפי מה שמתאים לה, וגם לימוד של חומר יחד באופן המדגיש ערכים משותפים. בלימוד המשותף ביום כיפור, למשל, אנחנו שמים דגש על נושא הסליחה. יש מריבות בין ילדים, באופן טבעי כמו בכל כיתה, אבל הם עוד לא רואים את הדקויות. הם הפנימו מאוד מהר את הכבוד כלפי האחר, אם אלו מברכים, אז אלו מחכים בסבלנות, הם מזמינים אחד את השני לבתים בטבעיות, יש הרבה מה ללמוד מהם".


בכל מסגרת חינוכית דרוש שיתוף פעולה מצד ההורים, השולחים את ילדיהם לידיהם של אנשי חינוך. ב"אושא יחד" מתקיים בשנים האחרונות דיאלוג פתוח בין הצדדים, וכל צד מביע את עמדותיו ואת חששותיו, והצוות החינוכי מנסה לתת להם מענה. "אנו כצוות עוברים תהליך של לימוד, חשיבה וקבלת החלטות, ובנושאים רבים אנחנו קשובים להורים ומתייעצים עימם", מעידה אשר.
בית הספר פתוח לכל דפוסי המשפחות?
"אני חושבת שהחובה שלי כמנהלת היא לקבל כל מי שרוצה לבוא לבית הספר הזה. זה עם ישראל. האוכלוסייה היא מגוונת. יש אצלנו תלמידים בנים להורים יחידניים, ויש תלמידים שהם בנים של הורים שלא נישאו. כאשר אנו מדברים על משפחה, למשל ביום המשפחה, אנו מדברים עליה כמהות ולא כמבנה".
 
הילד במרכז, בלי "שואו אוף"
נורית דאבוש היא אמה של ליאב בונלי־דאבוש (5), הלומדת ב"אושא יחד" זו השנה השנייה, ומהתלמידים שימשיכו ב"מסלול הצומח". "לי יש מסלול ברור וחשובים בו הערכים היהודיים", אומרת דאבוש, המגדירה עצמה כדתייה, "אך חשוב לי להראות לליאב שיש ילדים שההורים שלהם בחרו אחרת והם לא פחות נדיבים וערכיים ממנה. המודל של בית ספר מראה שאנחנו לא צריכים להיכנע לשבטיות ולגזענות, ודרך המכנה המשותף הרחב אנו נייצר חברה סובלנית.


"דווקא בגיל הזה של בתי חשוב לי להתמודד עם כל השאלות שיצוצו, ואני מאמינה שברגע שמקנים לילד בגיל הזה ערכים, ההמשך יהיה קל יותר.
"אני חושבת שהבעיה של הציונות הדתית היא התחושות שיש להם מונופול על הערכיות ובצד השני יש אנשים פחות טובים. ברגע שאתה מסביר לילד, כבר בגיל 4, שכל אחד יכול לעשות את הבחירה שלו ושאתה צריך לכבד את הבחירה שלו - הקונפליקטים לא יגיעו בגיל 15".
"היופי הוא לא לפחד מהשאלות", מחזקת צאירי את דברי דאבוש. "לתת לילדים את התשובות ברמה שהם יכולים להבין, לא להתעלם מהשאלות או לנסות לייפות אותן, וכן לתת להם לשאול את כל השאלות שצצות בעקבות המפגש עם האחר".


דאבוש, לשעבר יו"ר מועצת הרשות השנייה, התבוננה בשנה החולפת בבתה לומדת לקבל את הילדים השונים ממנה ולכבד אותם כפי שהם למדו לכבד את דתיותה. "כשהתלוויתי לטיול השנתי ראיתי כיצד קבוצת המפגש מביטה על קבוצת התפילה שהלכה להתפלל. באיזה כבוד הם התייחסו לצד המתפלל. אם הקטנים יודעים לכבד, לקבל ולפרגן אחד לשני, זה ערך שהם יגדלו איתו כאנשים מבוגרים. הדוגמה האישית הזו תשמש להם מודל".


דאבוש נזכרת ביוזמת "חברים מארחים", שבמסגרתה אירחה בביתם ילדים מבית הספר, חלקם דתיים וחלקם חילונים. "כשאוכלים ארוחת ערב, אומרים 'עכשיו צריך ליטול ידיים, מי שרוצה מצטרף ומי שלא - אז לא'. זה זורם בצורה מאוד יפה. יש אהבה גדולה בין הצדדים ויכולת לכבד. גם לגבי מפגשים בשבת, זה ברור שהילדים לומדים לשאול אם בבית שומרים שבת, ומכבדים כל תשובה שנאמרת להם. ככלל, לא חוגגים ימי הולדת ולא נערכים מפגשים בשבתות, כדי לא למנוע מהדתיים השתתפות".


דאבוש מדגישה אלמנט נוסף שמטריד הורים רבים בשנים האחרות: ה"שואו אוף" שהפך למרכיב יסוד בחיי בתי ספר. "אין פה ראוותנות, יש צניעות. זה לא 'בת מצווש'. כל הילדים מקבלים אותו הדבר, עם אותם ערכים, הילד הוא המרכז, בלי פומפוזיות ובלי נסיכות ונסיכים, ואני חושבת שאנחנו מגדלים פה ילדים יותר מאושרים".


מירי אליאס, המכהנת כיו"ר הנהגת ההורים של בית הספר בשבע השנים האחרונות, שלחה שניים מילדיה ל"אושא יחד" השנה. "אנחנו בית דתי, בעלי מבית חילוני ואני קוראת לעצמי בית ישראלי. אנחנו מסורתיים. יש לי בת בכורה העולה לכיתה ט', בתי ליאור עולה לכיתה ד' וליאב עולה לכיתה א' וילך למסלול הדתי ב'אושא יחד'. בעבר לא היו קונפליקטים, כי מי ששלח את ילדיו לבית הספר אושא ידע שהוא בא לבית ספר דתי. ההורים והילדים קיבלו את הקודים של בית הספר כממלכתי־דתי. הקונפליקטים וההתמודדות עימם מתחילים עכשיו, והרעיון הוא ליצור בדיאלוגים את הלמידה ואת הקבלה בין שתי האוכלוסיות. יש משפחות דתיות שמעדיפות לגור בשכונות דתיות בקהילה דתית ולשלוח את ילדיהן לבית ספר דתי. אנחנו ישראלים, ואנחנו חיים בחברה ישראלית, ואנחנו חלק מאותן משפחות דתיות שחושבות שחשוב להתערות בחברה הישראלית".
אליאס עצמה גדלה בבית דתי ולמדה בבתי ספר דתיים. המסלול שלה אמור היה לכלול שירות לאומי, אלא שהיא בחרה אחרת. "בחרתי להתגייס לצה"ל ושירתתי כקצינה והדתיות שלי לא הפריעה לי בכלל, בכל נקודת זמן, אבל נחשפתי לראשונה בחיי לצורת חיים שונה משלי רק בגיל 18. רק בצבא גיליתי שיש אנשים שלא צמים ביום כיפור ואני מאמינה שהיום צריך לקבל כל אחד ולדעת שלא כולם כמוך. 'ואהבת לרעך כמוך' צריך להיות המוטו בחברה הישראלית. לדעת לקבל את השונה ממך, את הישראלים שמנהלים אורח חיים אחר ממך, אבל הם ישראלים בדיוק כמוך".
 
החזון: בית כנסת משותף לכולם
גם כשמסתכלים על סגל בית הספר מבינים שהשינוי המתחולל ב"אושא־יחד" צובר תאוצה. הרוב המוחלט של אנשי הצוות החינוכי הם דתיים, אך השנה החלו שלושה מורים חילונים את דרכם במערכת. אחת מהן היא רחל נחמן (25) מתל אביב.
"אני באה מבית מסורתי טברייני, אני צמה ביום כיפור ושומרת בפסח ובעלת זיקה ליהדות", מספרת נחמן, מחנכת תלמידי כיתה א' בבית הספר. בעבר עבדה כמורה למדעים לכיתות א'־ד' עבור ילדי פליטים ועובדים זרים בקמפוס ביאליק רוגוזין בתל אביב, חלקם ממוצא אפריקני וחלקם ממוצא פיליפיני. "זה היה מאוד מעניין וקשה, אתגר גדול. ואני מוכנה לאתגר הבא".
"חשובות לי מאוד הפדגוגיה והמקצועיות", אומרת אשר ומדגישה, "אבל אני מחפשת מי הבן אדם. מי האדם מאחורי הדמות של המורה, איזה ערך מוסף אתה מביא כאדם, מהן תפיסות העולם החינוכיות שלך. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שאם אתה אוהב ילד ומאמין בו זה יגרור אחריו הצלחה, ומיצוי פוטנציאל יגרור אחריו הצלחה". אשר שמה לה למטרה להכניס לצוות מורים חילונים עם אוריינטציה למסורת, ופתוחה לקבל מורים דתיים עם אוריינטציה ישראלית, מכילה ומקבלת.


"אני מתפללת שנראה עוד בתי ספר במודל שלנו, בחלומי הייתי רוצה שכל בתי הספר יהיו כאלו", מחייכת אשר, "אני חושבת שההשקפה שהיתה בעבר, שיש אוכלוסייה או מגזר שיש להם עגלה מלאה ויש חלק מהמגזר שיש לו עגלה ריקה, היא לא רלוונטית. שתי העגלות צריכות להיטען אחת מהשנייה ולחזק אחת את השנייה ולחזק דווקא עכשיו את השורשים היהודיים שלנו. הייתי רוצה שבית הספר היסודי ימשיך ויגיע עד התיכון, וברור לי שדמות הבוגר שלנו תהיה שונה ממה שצומח בבית ספר ממלכתי רגיל או מבית ספר ממלכתי־דתי. בחזון שלי הייתי רוצה שיהיה פה בית כנסת שמתפללים בו חילונים, דתיים ומסורתיים. לאור כל הקיצוניות משני הצדדים, אני חושבת שזה המקום".

מאמרים נוספים מאת ישראל היום
ישראל היום לוגו
השינוי מתחולל מבלי להכריז על רפורמה אלא ע"י יוזמות מקומיות
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.