על הנצחת ראש הממשלה רבין במערכת החינוך
מיכל ברגמן

על הנצחת ראש הממשלה רבין במערכת החינוך

השיח החינוכי תרם להבנה מהו, בעצם, היום הזה ולמה הוא חשוב – בין אם הסכמנו עם דרכו של רבין המנוח ובין אם התנגדנו לה בתוקף, בין אם אנחנו שבעות רצון מאופני ההנצחה הפומביים ובין אם אנו סבורות כי היה צריך לבחור בדגשים אחרים. כל אלה הם חשובים אך אינם נוגעים למהות היום – כיצד חיים ביחד עם כל הקונפליקטים וחילוקי הדעות שהם חלק מחיינו כאן

"אז איפה היית בזמן הרצח?" – זו הייתה השאלה הקלאסית במשך שנים – איפה היית ומה עשית בזמן שנרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. אני צפיתי בסרט "קרוקודיל דנדי". עד היום לא ראיתי את הסוף שלו.

אני זוכרת את רצח רבין כאדם בוגר: הזיכרון הקטנטן הזה אומר, בעצם, משהו אחד – אני כבר קצת זקנה; יש לי מאגר זיכרונות מספר ההיסטוריה.

עשרים שנה עברו מאז. כמעט דור. מה שנחקק לאנשים בני גילי כנקודת ציון בחייהם ובחיי האומה, הוא באמת פרק בספר ההיסטוריה עבור מי שהיה אז ילד או תינוק, או שנולד לאחר הרצח. זהו הבדל מהותי – לנצח יהיה הבדל בין מי שחי/ה בזמן אירוע היסטורי לבין מי שלמד/ה עליו בשיעור היסטוריה.

מאז יום הזיכרון הראשון לרצח רבין ישנם שני מוקדים ליום הזה: המוקד האחד הוא רבין האיש. המוקד השני הוא החברה הישראלית על שלל המחלוקות והשסעים שלה – מחלוקות שליוו את התנועה הציונית מאז ומעולם, ולוו באירועים קשים עוד לפני שקמה מדינת ישראל. איכשהו, באופן מעורר השתאות, הצליחה התנועה הציונית לקיים את עצמה יחד עם שלל המחלוקות שבה על אף התנאים הקשים בהם פעלה. מבחינה זו הירצחו של ראש ממשלה מכהן במדינה דמוקרטית היה קו פרשת מים: אחד ההישגים הגדולים של מדינת ישראל – כינון חברה דמוקרטית – עמד לפתע בסכנה. החברה הישראלית, המשוסעת ורבת המחלוקות, עמדה בפני סימן שאלה גדול ומאיים – האם נצליח להמשיך לקיים מדינה משותפת ודמוקרטית? מה דרוש לנו כדי שנוכל להמשיך ביחד הלאה?

בעקבות השאלות הללו התרחב והתמסד החינוך המשותף: בית הספר "קשת" בירושלים הוקם ובעקבותיו עוד מסגרות. אנו, בחינוך המשותף של צו פיוס, בחרנו להתמקד עם ילדי הכיתות הנמוכות בשני המוקדים, באופן המתאים לעולמם: מעט על רבין האיש, והרבה על מחלוקות ודיאלוג – כפי שהם באים לידי ביטוי בחייהם ובעולמם של ילדים. העיסוק בדיאלוג מכבד וביכולת של ילדים לפתור מחלוקות מועצם ביום זה, אבל הוא חלק מהותי של החינוך המשותף בכל ימות השנה – השאלה איך חיים ביחד מקבלת מענה יומיומי: חיים ביחד כי רוצים ומאמינים שאפשר, כי מוכנים להקשיב ולהכיל, כי מוכנים לוויתורים הדדיים וכי יודעים שזה חשוב. מאוד.

והנה, כאן אני חוזרת לנקודה בה התחלתי: לא לכולנו אותם הזיכרונות. אם אצלי ההודעה על הרצח חקוקה היטב, הרי שאצל חלק מנשות החינוך ברור לגמרי שיום הזיכרון ליצחק רבין שזור בציון יום פטירתה של רחל אמנו. מה שהיה עד לרצח נחלתם של מעטים מבתי הספר הדתיים, הפך לזיכרון ילדות משמעותי לאחריו.

פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי חקרה את הנצחת הזיכרון לרצח רבין במערכת החינוך: היא מצאה כי עם השנים יותר בתי ספר מהחינוך הממ"ד התייחסו ליום השנה למות רחל אימנו, שלא היה קיים בהם קודם לכן.

במאמר מוסגרת אוסיף שהיו בתי ספר שציינו את יום פטירת רחל גם לפני הרצח, הדגש כאן הוא על התרחבות ההתייחסות ליום פטירתה שהגיעה לאחר קביעת יום הזיכרון ליצחק רבין.

למסורת יש עוצמה מיוחדת. גם לזיכרונות העבר. הגילוי הביא לשיח חינוכי מעניין במסגרות החינוך שלנו – מה חשוב לנו, מהי מהות היום הזה, מהו המוקד ואלו ערכים חשוב לנו להעביר לילדים ואיך עושים את זה. רבים בחברה הישראלית חשים שיום הזיכרון נוכס לכיוון אחד של המפה הפוליטית והם הודרו ממנו. זה לא היום "שלנו". זה היום "שלהם". הדיבור המשותף על היום זה ועל מה שהוא מסמל הביא לתובנות מעניינות: למשל, הבחירה לציין באותו השבוע את יום פטירתה של רחל אמנו, אך את יום הרצח להקדיש לחשיבות החיים ביחד, על אף המחלוקות. לדרכים לדיבור על קונפליקטים – גם כשהם כואבים.

השיח החינוכי תרם להבנה מהו, בעצם, היום הזה ולמה הוא חשוב – בין אם הסכמנו עם דרכו של רבין המנוח ובין אם התנגדנו לה בתוקף, בין אם אנחנו שבעות רצון מאופני ההנצחה הפומביים ובין אם אנו סבורות כי היה צריך לבחור בדגשים אחרים. כל אלה הם חשובים אך אינם נוגעים למהות היום – כיצד חיים ביחד עם כל הקונפליקטים וחילוקי הדעות שהם חלק מחיינו כאן.

כאמור, עשרים שנה עברו, אבל השאלה עודנה לפתחנו. החברה הישראלית התגלתה כאיתנה יותר ממה שחששנו, אבל השסעים והסכנה תמיד שם – יום הזיכרון לרצח רבין הוא יום של חשבון נפש ושל תזכורת: הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה. קיומה של החברה הישראלית גם הוא לא מובן מאיליו ולא רק בשל האיומים הביטחוניים. מחלוקות הם דבר לגיטימי. יום הזיכרון הוא תזכורת לכך שאנחנו באותה הסירה, וכמאמר המדרש – אם מישהו מחליט לנסר תחתיו– כולנו נשלם את המחיר. כדי שנוכל להמשיך ולשוט ביחד, יש ללמוד לחתור כבר מגיל צעיר – כל אחד ואחת עם המשוט המתאים לאמונות ולאורחות החיים שלהם, וכל זאת – באותה הסירה.

מאמרים נוספים מאת מיכל ברגמן
מיכל ברגמן

במאמר זה נסקרת הצעה לשילוב אומנות פלסטית כחלק מלימוד מקורות יהודים; ניתן לשלב מקורות הקשורים לנושא ישירות, כגון סצנות תנ"כיות, אך ניתן לשלב יצירות שעניינן אינו קשור ישירות לנושא הנלמד אלא

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

מסתירים מהתלמידים את רבין האמתי, הנוראי. | התלמידים לא ילמדו על רבין כעל אויב הדמוקרטיה, על אף שהוא פגע בה פגיעות שונות שאין כאן די מקום לפרטן, ובפרט לא ילמדו את אמירתו של טומי לפיד ז"ל (היה ראש מפלגת "שינוי") שאמנם לא אמר בפרוש "רבין רוצח" אבל אמר "יש סוג של אכזריות שרק הומניסטים מסוגלים לו". הוא אמר זאת על גישתם של תומכים של יצחק רבין כלפי המתנחלים. גישתם, שהציפה את אמצעי התקשורת בהסכמה שבשתיקה של יצחק רבין בכבודו ובעצמו, היתה שישנו תנאי הכרחי לנצול ההזדמנות "החד פעמית, הזדמנות שלא תחזור שוב" כדי שיתאפשר לחתום הסכם שלום לפני "סגירת חלון ההזדמנויות" שאחריו מובטחת מלחמת נצח, לדבריהם, והרג אינסופי. התנאי ההכרחי להצלחת גאולת עם ישראל באמצעות "תהליך השלום" הוא סכול ההתנגדות של "אויבי השלום [ = גורמי ההרג = הרוצחים] משני הצדדים [כחמאס כמתנחלים] " לפי אותה גישה, שהטילה את אימת ממשלת רבין על המתנחלים, כדי למנוע מהמתנחלים לסכל את פנוי ההתנחלויות וכך להגשים את שאיפתם (כביכול) להנציח את המלחמה ואת ההרג ההמוני למען "נדל"ן" (בטוי של יצחק רבין עצמו), יש לפנות את המתנחלים, וכיון שפנוי ע"י רשויות אכיפת החק הוא קשה מאד לבצוע, יש לעשות זאת בדרך מניפולטיבית, כלומר יש ליצור תנאי חיים בלתי נסבלים ביש"ע עד שיאלצו לברוח משם. אחד הח"כים ממפלגתו של יצחק רבין, בהסכמה שבשתיקה של יצחק רבין, בטא זאת באמירה הצינית שאין צרך לחשוש מאי יכלתה של ממשלת רבין להוציא את הדגים מהאקווריום, כי הרי אפשר בפשטות לרוקן אותו ממים. מדובר בתקופה שבה רבין אשר למחבלים שבאו מתוניס (לשם נמלטו מלבנון) לשאת נשק ולהמצא ליד צירי התנועה עליהם נעו ילדיהם של אויביו הפוליטיים החריפים ביותר, המתנחלים, וזאת בשם ה"דמוקרטיה", בצלו של בג"ץ שסרב לדון בעתירות המתנחלים בטענו שזהו נושא פוליטי לא שפיט (ובכך בג"ץ דרבן את יגאל עמיר לרצוח, לפי עדות אחיו). באותה תקופה המתנחלים האמינו למה שנאמר להם ע"י אלופים בצה"ל ופורסם ע"י אחד מבכירי הפרשנים לעניני בטחון: שהם וילדיהם ישלמו בחייהם על הסכם אוסלו. היו מתנחלים שבקשו את פנוים הרחק מהמחבלים (באופן ממלכתי, על חשבון המדינה, להבדיל מבריחה על חשבונם הפרטי) יצחק רבין סרב לכך, על כך כתב סופר ופובליציסט ידוע, שמאלני מאד, שקשה לדעת אם ממשלת יצחק רבין היא ממשלת חלם או ממשלת סדום [ ! ] ), יצחק רבין "ענה" למתנחלים הדואגים באמרו שדי לו בפעם אחת שהפלסטינים יירו על חייל ישראלי ואז הוא יבטל את הסכם אוסלו, ומכלל "הן" (אם דוקא חייל ישמש מטרה) שמעו המתנחלים "לאו": דם ילדיהם הותר ע"י יצחק רבין. איתן הבר, מזכיר הממשלה של יצחק רבין, ספר שיצחק רבין סרב להענות לבקשתו להסביר לראשי המתנחלים שהוא איננו רוצח, כך יצחק רבין שמר את דמויו כרוצח.