"תמיד ידעתי שלא אהיה מורה.." ראיון עם יהודית לקיצ'ביץ
מירב  הנקין

"תמיד ידעתי שלא אהיה מורה.." ראיון עם יהודית לקיצ'ביץ

הפנים שמאחורי הצוות של החינוך המשותף: והפעם, ראיון עם יהודית, מנחת בתי ספר של צו פיוס, מספרת על עצמה ועל חינוך - מהפגישה עם הפנתרים השחורים והלאה... 

  ספרי לנו על עצמך, ואיך הגעת לעסוק בחינוך?

תמיד ידעתי שלא אהיה מורה. עד כמה שתפיסתי העצמית מגעת מעולם לא הייתי.

ההבנה הזו או ההרגשה הזו לא סותרות את הרשום בתעודת הזהות המקצועית שלי.

שם רשמתי  בתחושת זכות ענקית שאני מורה.

בתחילת שנות ה- 70 נקלעתי להפגנה של "הפנתרים השחורים". לראשונה בחיי ראיתי – לא בסרט, קהל צפוף זועם, עיניים בוערות מרוב כעס, קריאות, צעקות אגרופים מונפים ופרשי משטרה על סוסיהם דוהרים אל תוך הקהל. ידעתי באותו רגע שלא אוכל למחוק את הזיכרון הזה. לא ידעתי עד כמה הוא ישפיע על בחירותי המקצועיות.

לימים הוצע לי להצטרף אל קבוצת חברים שהחליטו ללמוד בחפ"ן - חינוך פתוח ניסויי. הגעתי למקום שנתן לבאים אליו תחושה שהנה הולכים לשנות, אם לא את העולם, לפחות את מערכת החינוך. תמורת לימודים חינם חתמנו על התחייבות לעבוד בבית ספר שלוש שנים. 

כך הפך החינוך הניסויי הפתוח בירושלים לבית הגידול המקצועי שלי ולאחד ממקורות ההשראה עד היום.

בתפקידי האחרון במערכת החינוך שמשתי, שנים רבות, מדריכה פדגוגית במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין בירושלים, שם פגשתי סטודנטים דתיים, חילוניים, מסורתיים, יוצאי עדות שונות ובעלי תפיסות עולם שונות ומגוונות.  בקבוצות הלימוד התרחשו תהליכים מרתקים על רקע הבסיס הישראלי והתרבותי המשותף מצד אחד, והשונות והפערים מצד אחר.  היה קושי גדול להידבר סביב נושאים טעונים; ניכר היה שהנושאים הללו נוגעים לשורשי הזהות והנחות יסוד על אופני הקיום החברתי-תרבותי במרחב המשותף.

הסטודנטים הללו הגיעו למכללה מבתי חינוך מגזריים ואליהם רובם ישובו ויסתגרו בשפה התרבותית והחינוכית הפנימית. 

אפשר לשאול: מה רע בכך? אולי אין רע, אלמלא היינו חווים בעיקר במצבי קונפליקט הקצנת רגשות עד כדי  תיעוב ושנאה ומוכנות לפעול באלימות בינינו.

אני רוצה להאמין שאפשר לחיות אחרת, אני רוצה להאמין בכוחו של החינוך, אמנם איטי והתהליכי, לשנות.

  מהו תפקידך בחינוך המשותף בצו פיוס?

אני מגיעה לארבעה בתי ספר. שניים מהם בתי ספר ממ"ד, "קשת התקווה" באליקים ו-"אושא יחד" ברמת גן,  פתחו את שעריהם לאוכלוסייה חילונית. בנוסף, אני מנחה בבית ספר צומח בבנימינה, "בראשית"; הוא המשכה של יוזמה של קבוצת הורים שהקימה גן ילדים משותף. בית הספר הירוק ע"ש רבין ביבנה מציע לתושבי השכונה בה הוא ממוקם, מסלול משותף צומח במסגרת בית ספר ממלכתי לילדים דתיים, חילוניים ומסורתיים.

אני מגיעה לכל בית ספר, פוגשת מורות לשיחות אישיות, פוגשת את מליאת חדר המורים לשיחות ופעילויות ולעיתים נפגשת עם קבוצות הורים.

אני פוגשת מורות סקרניות לקראת השינוי, זהירות ואף חשדניות, חוששות, נלהבות – כל אחת עם החלום החינוכי שלה. האתגר הוא  להפגיש בין החלומות ולצייר איתם גם חלום משותף. חלום שיש בו מקום לאלה ולאלה, למשפחות השומרות אורח חיים דתי לצד אלה המקיימות אורח חיים חילוני או מסורתי. חלום שיש בו מקום לחדר מורים מורכב שיש בו קולות שונים, נכונות להקשיב ויכולת לבטא דברים כך שיוכלו להישמע. חלום של העזה ובחירה, של תשומת לב ורגישות, של כיוון והסתעפויות.

כל אחד מבתי הספר הללו מציב לעצמו אתגרי התחדשות, לצד האתגר של מתן מענה זהותי לכל אחת מקבוצות הילדים שמגיעים אליו - להתחדש עם הוראה בינתחומית, לקדם למידה מבוססת פרויקטים, לטפח מיומנויות של בחירה, לעבור להערכה חלופית, להציב את הדיאלוג כמוטיב מוביל,  לטפח ערכי קיימות ועוד.

אני מוצאת עצמי מתרגשת כל פעם מחדש מהנכונות והאומץ של קהילה בית ספרית לבחון מחדש הרגלים של הוראה ולמידה, ומרגישה זכות גדולה להיות שותפה לחוויה הזו.

   מה החזון החינוכי שלך?

אני מזדהה עם הציטוט מתוך כתביו של א.ד. גורדון: "החינוך הוא הדרך, האדם הוא המטרה".

   שתפי באנקדוטה הזכורה לך במיוחד מהעבודה בחינוך המשותף-

בתחילת דרכי ב"צו פיוס" נסעתי עם אסף הירשפלד, מנהל התחום בצו פיוס, לפגוש את סמדר עקרי, מנהלת ביה"ס "התקווה" באליקים ולהצטרף לערב עם קבוצת ההורים החלוצה של החינוך המשותף במקום.

נושא הערב, בהנחיית אסף,  היה ניסוח סעיפים בתקנון של ביה"ס המתחדש.

לקראת סיום הערב ביקשתי מהמשתתפים לומר בסבב מהי תפילה עבורם.

הנה אני מצרפת את מה שרשמה סמדר מפי המשתתפים: "התרגעות, הפניית המבט פנימה, הודיה, בקשה, קביעות, טקסיות, מסגרת קבועה להתחדשות , פסק זמן להתבוננות, יציאה אל הטבע, אל "החוץ", התבוננות בשמיים, שירה, ניגון, ריקוד,  קשר עם בורא עולם, אמונה, קדושה, כוונה לשיפור האדם, להכרת הטוב, התרחשות פנימית שמתעוררת מידי פעם,  שיחה ביני לביני, חיבור".

ידעתי שיהיה בסדר. כולם יודעי תפילה, כל אחד על פי דרכו ובשפתו. על משקל "ואידך זיל גמור", את השאר נלמד יחד בדרך.

נדמה לי שלא הזכרתי : אני חילונית למהדרין.

    לסיום, נשחק במשחק אסוציאציות, אני אומר מילה ואת תאמרי את הדבר הראשון שצץ בראשך למשמע המילה:

ילדים- הבטחה

גננת / מורה- תפקיד בלתי אפשרי

הורים- דיאלוג

משחק- חיים

מחלוקת- חיוניות

עם ישראל- "לאן?" "על פרשת דרכים"

חינוך- אתגר חברתי

צו פיוס- קריאת כיוו

חילוניות ישראלית- מענפיה החשובים של היהדות