קוראים לי קרני ואני פוחדת
קרני אלדד

קוראים לי קרני ואני פוחדת

קרני אלדד, 25.11.2015

פעמיים הותקפה המכונית של קרני אלדד באבנים ובלוקים והיא נמנעה מלירות. למרות שיכלה, אבל גל הטרור האחרון מאיץ גם את פעימות ליבה

גל הטרור הנוכחי, באמת הצליח להכניס טרור ללב שלי. אני מפחדת כשאני יוצאת מהבית, מסתכלת מסביבי. ברור לי שמי שמאחורי או מעלי או מצדדי הוא הדוקר. הנשק שלי לא נצור, אני מתרגלת בראש את המהלכים עד שהאצבע תלחץ על ההדק. לשלוח את היד-לפתוח את הנרתיק-לשלוף-לדרוך-לכוון-לירות. כמעט יריתי במישהו שרץ מאחורי ברחוב חשוך, כי הוא איחר לאוטובוס. הריצה הזאת כמעט ועלתה לו בחייו. לא היה לי זמן לברר אם יש לו אמצעי+כוונה+יכולת כמתחייב בחוק. הייתי קפיץ מתוח ומבוהל.

 

פעם הייתי צוחקת לסכנה בפנים. הייתי לוקחת טרמפים עם מכוניות פלסטיניות, יורדת לוואדי קלט בלי ליווי חמוש, מסתובבת במערות במדבר לבד. הייתי נוסעת לאן שרציתי, ואף כפר ערבי לא היה מסוכן מידי בעיני. זה לא שהתגברתי על הפחד, פשוט לא פחדתי אותו מלכתחילה. 

 

מה נשתנה? נכון, מאז שיש לי ילדים אני יותר זהירה. אני לא לוקחת אותם דרך כפרים ערבים, גם אם זו הדרך ההגיונית והקצרה. איתם -  אני מעדיפה לעקוף סכנות. אבל הצעד הזה מתויק בצד הלוגי של המח. הצד הרגשי התחיל לפעול ברגע השמע הבום.

 

כשנרגמתי בפעם הראשונה זה לא שינה כלום כמעט. ילד בן תשע התכופף, הרים אבן, כופף את היד אחורה והעיף אותה הכי חזק שיכל על האוטו שלי. בום. מכת פח, לא יותר, גם באוטו וגם בגאווה הלאומית שלי. ילד בן תשע רצה להרוג אותי ולא עשיתי לו כלום.

 

הפעם השניה היתה נוראית ומכוננת. עברתי בכפר הערבי בדרך לקניות ברמי לוי בדיוק בשעה שהילדים הערבים יצאו מבית הספר. רק חלפתי על פני שלושת החיילים המגינים על הציר -  ונתקלתי בנחיל ילדים שהציף את הכביש. הם הקיפו אותי. נסעתי לאט כדי לא לדרוס אף אחד מהם, והם, ברפלקס מותנה, הרימו בלוקים והטיחו אותם באוטו שלי. הם הסתכלו לי בעיניים וצחקו. החיילים כמובן לא עשו כלום. אני כמובן לא עשיתי כלום. האקדח מתחת לירך בער. העיניים בערו. הלב דהר.

ארבעה ימים לקח לי לעבור את מכשולי הבירוקרטיה ולתקן את האוטו. ארבעה ימים בהם הזעם שלי הצטבר, ואיתו המסקנות: אין לי ארבעה ימים בכל פעם שזורקים עלי אבן. אני נוסעת מסביב.

אני שונאת את זה. אני רוצה לטייל במערות שוב, לרדת לוואדי בלי נשק. אני רוצה לדעת שאם מישהו מסכן את החיים שלי אני יורה בו, ואם ניתן – גם הורגת. אני רוצה לדעת שהמדליה בדרך, ולא חקירה, שלילת רישיון הנשק וכלא. אני רוצה שהחיילים יוכלו לירות בכדי להרוג ילדים שמנסים להרוג אותי. אני שונאת את זה שאנחנו כבולים בעיוות מחשבתי שלא מתיר לחזור אחורה, לחיים הנורמאלים שלנו, לחיים בלי פחד. 

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.