תקווה רדומה וקדומה
יונתן יבין

תקווה רדומה וקדומה

החושך שלנו טמון בחוסר היכולת לקבל ביקורת מבלי להפוך כל מתנגד לבוגד. האור שלנו זורח ברגעים בהם אנחנו מתנדבים לטובת היחיד, זה שאנחנו כ"כ מרבים לבקר

איננו נמצאים בתקופה של אור רב, לצערי, או בשעתו היפה של העם היושב בציון. די להביט סביב כדי לראות את ממדי האפלה: העוני והבורות, הפשיעה וההזנחה, הרשלנות והסיאוב, האפליה והגזענות. די לשוטט ברחבי הרשת כדי להיווכח בעוצמת השיסוי, הפילוג וההסתה שמפרקים אותנו לגורמים. די להיזכר בכמה מעשים של "יהודים טובים" מהעת האחרונה, כדי להבין שהמוסר שלנו הפך לבדיחה שאינה מצחיקה, להומור שחור.

קשה אפוא למצוא טוב בכל האפלה הזו, אך דווקא משום שהיא פושה בכל, כה כובשת ומאיימת, כה נוגסת בפיה המרקיב - כל קרן קלושה היא כאבוקת אור איתן. זו אולי אופטימיות נאיבית, או היאחזותו של הטובע בקש, אבל הטובע נאחז בקש כי נותר לו רק קש להיאחז בו, ואילו הנאיבי ממשיך להאמין בישועת הנס, משום שאובדן האמונה היא הכניעה הקשה מכולן, מוות בתוך החיים.

האור הגנוז הזה בוקע במפתיע, בקרניים דקיקות ששבות ונגוזות חיש-מהר. הוא מתגלה במעשה האצילי המזדמן, בהתנדבות, באדיבות המקרית, בנימוס שהולך ונעשה נדיר, בסירוב להיגרר לשיח המכפיש של המדמנה. בהתנהגות יהודית. המכנה המשותף לכל גילויי האור הללו, הגורם לכך שאנו עדיין נותנים למישהו לחצות את הכביש, עוזרים לקשיש לשאת את סלו, מחייכים באומרנו "תודה", מתווכחים תוך שמירה על כבוד בן שיחנו, הוא איזו תקווה רדומה וקדומה.

נדמה לי שהמכנה המשותף נמצא בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שמסרב לוותר על דמותנו מפעם, על האידאל של מי שהיינו ושאנו עשויים לשוב ולהיות. עוד מפעמת בנו התקווה, ואין זו התקווה בת שנות 2000, מההמנון שמיליוני ישראלים כבר לא יודעים את מילותיו, אלא תקווה חדשה יחסית, שמניינה כמניין שנות המדינה: התקווה לשוב ולהיות עם אציל וגאה, צודק - ולא צדקני. התקווה להיות אור לגויים ומושא להערצתם, ולא חול שנזרה בעיניהם, דווקא ולהכעיס.

זו התקווה שמימושה כרוך בבחינה וביקורת עצמית, מהסוג שאנו שונאים. החשכה הגדולה ביותר שלנו היא ההתנגדות המוכנית שלנו לבחינה פנימית שמוקעת מיד כ"בגידה" ודחייה של אבירי המוסר והמנהל התקין שמוקעים כ"בוגדים".  החשכה הגדולה שלנו היא קשיות עורף, אמונה זועמת שכולם טועים (ואנטישמיים, כמובן) ורק אנו צודקים לגמרי.

אך עוצמתו של העם היהודי נובעת מיכולתו להכיל ולעכל דעות שאינן לרוחו. אש התמיד שלו מוזנת ביכולותיו המוסרית שלא להתקרנף, להיכנע לשחיתות המוסרית הנוחה, להתייוון. את הביקורת עליו לקדם כהזדמנות לשיפור ותיקון, כשם שההולך בחשכה מקבל בברכה אבוקה שתאיר את דרכו.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.