ילד. איפה ההורים שלך?
אלישיב רייכנר

ילד. איפה ההורים שלך?

זה הגיוני מצד הוריהם של נערי הגבעות להגן עליהם, לשמור עליהם ולדאוג לרווחתם. אבל איפה הם היו כשהילדים ברחו מהבית? ריססו כתובת תג מחיר? הריעו לרוצחי עלי דוואבשה? אלישיב רייכנר בא חשבון עם דור המייסדים

הצעירים המתלהמים בחתונת השנאה של הימין הקיצוני מטרידים אותי פחות מאשר ההורים שלהם. הוריהם לא נמצאים שם באולם, וגורמים שמכירים את אזורי השוליים הללו, טוענים שבאופן כללי הם לא בתמונה. גם לא הרבנים.

הצעירים הללו, כך אומרים, לא מקשיבים לאף אחד. הם לא מכירים לא במדינה, לא בצבא, לא ברבנים ולא בהורים. כנראה שיש מידה של אמת באמירות הללו, אבל משום מה, כשהנערים הללו נעצרים על ידי השב"כ ונחקרים, פתאום מופיעים סביבם לא מעט מבוגרים. לפתע יש להם הורים שיודעים טוב מאוד להגן עליהם, ובצדק גמור מבחינתם. פתאום יש להם עשרות מליצי יושר, לא רק פרקליטים מעונבים, אלא גם כמה מטובי הפובליציסטים, שיודעים לספר לנו שמדובר בסך הכול בחבורה של ילדים מתוסכלים. פתאום יש עשרות מפגינים שיוצאים לרחובות בשבילם ומעמידים משמרות מחאה ליליות מול בתי השרים כדי למחות על האופן בו הם נחקרים. כשהעניינים מסתבכים, פתאום מתברר שיש מסביב לנערים הללו, מעגל לא קטן של מבוגרים שנחלצים לעזור להם ברגע שהם מסתבכים.

זה הגיוני וצודק וחשוב לדאוג לזכויותיהם של נחקרים, גם אם הם אנרכיסטים, ובטח אם הם הילדים שלך. צריכים לוודא ולשאול, לברר ולבדוק שהכול נעשה כחוק, אבל לא יכול להיות שהאחריות לצעירים הללו תבוא לידי ביטוי בשלב שהם מוחזקים במרתפי השב"כ. לא יכול להיות שהמעגלים המשפחתיים והקהילתיים שלהם יגלו אחריות כלפיהם רק אחרי שהם נעצרים. 

משהו התקלקל בשעון המעורר של ההורים ואנשי החינוך של אותם צעירים קיצוניים. השבועיים האחרונים מותירים תחושה שהשעון הזה מתחיל להשמיע את קולו רק כשהנערים הללו מזדעקים על עינויים שהם עוברים ועל זכויות משפטיות שנשללות מהם. השעון הזה שתק או לא צלצל מספיק חזק כשהנערים הללו דיברו בגנות המדינה והצבא. השעון הזה לא הרעיש כשהם שרו שירי נקמה. השעון הזה לא צלצל כשהם ברחו לגבעות ומרחו כתובות גרפיטי של 'תג מחיר' ברחבי יהודה שומרון. אפילו כשנשרפה המשפחה הערבית בכפר דומא, השעון המעורר לא הרעיש מספיק. רק עכשיו, כשאותם נערים מתקוממים על האופן בו השב"כ חוקר אותם, נעות כל אמות הסיפים. ההורים יוצאים לתקשורת, החברים של ההורים דואגים להפיץ סיפורים קשים ברשתות החברתיות, איתמר בן גביר שכבר שנים מתדלק את הימין הקיצוני, לובש חליפה ועניבה ומדבר על זכויות אדם, ועשרות צעירים יוצאים למחות ברחובות.

ההתעוררות צריכה להיות בשלבים הרבה יותר מוקדמים. כבר מול מראות של ריקודים עם רובים וסכינים לצלילי שיר נקמה, צריכה להישאל השאלה היכן ה"מבוגר האחראי". איך יכול להיות שאנשים בוגרים נמצאים שם באולם ולא מסוגלים לעצור את מחול השנאה וההסתה. איך יכול להיות שהתזמורת שם ממשיכה לנגן כשבקהל הרוקדים מונפת תמונת תינוק שנרצח. את המנגינה הזאת מוכרחים להפסיק.

אחרי שלב הזעזוע מתמונות החתונה מוכרח לבוא שלב ההתעוררות של עולם החינוך. כל הורה או מחנך שמזהה את ילדו או תלמידו כרוקד פוטנציאלי בקהל הרוקדים המוסתים, בגופו או בנפשו, חייב להתעורר כבר עכשיו. זה השלב לגלות את האחריות ההורית והחינוכית. את ריקודי השנאה צריכים לעצור ולא לחכות למעצר.  

מאמרים נוספים מאת אלישיב רייכנר

אם הייתי יכול להוסיף עוד תכנית לתכניות הלימודים של שנת הלימודים החדשה, הייתי מוסיף תכנית להורים וקורא לה תכנית ההרגעה והאמון. כן. הורי ישראל. שתו כוס מים, ותירגעו בבקשה.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

צריך לעורר את ההורים לקחת יותר אחריות. אם כל משפחה הייתה יודעת שהיא נושאת באחריות על הילד שלה היה פה שקט. אם כל מחבל פורע יידע שבית משפחתו ייהרס או ייאטם אולי יחשבו פעמיים!

נערים אלה הם פרי באושים של עשרות שנים בהם חלקים גדולים בציבור המתנחלים מתיחסים לחוקי המדינה בצורה הולכת ומתרופפת. במקביל המשיחיות באותם חלקים הולכת ותופסת מקום כאידאולוגיה המובילה. אם זה לא מספיק: גולדשטיין ועמיר נתפסים כגיבורים. אך טבעי, במצב כזה, שיקומו נוער גבעות כאלה. זה לא מקרה ולא קשור להורים שלהם.